ליל שישי, לילו האחרון של חג החנוכה – בחנוכיית בית שמאי נותר נר בודד ואילו חנוכיית בית הלל מלאה, 'באנו חושך לגרש' – מי מבין שתי השיטות מצליח לגרש, להביס את החושך, האם עלינו לחשוב במונחי גירוש או שמא הדלקת הנר (אחד או שמונה) אמורים ללמדנו להכיר בקיומם של המקומות החשוכים.
עם סיומו של החג נעלה במחשבה את סיפור המקבים ונהרהר בדבר דרכם של משפחת מתתיהו החל מן המרד ועד לשושלתם שנגדעה בידי הורדוס ועד לחורבן הבית השני.
למחרת בבוקרו של שבת נשזור לתוך סיפור המקבים את הקריאה בפרשת השבוע פרשת מקץ, ונהלך לצדו של יוסף מהכלא אל מעמד פותר החלומות ומשם אל כסא המשנה למלך. ומנגד נרד מצרימה עם עשרת אחי יוסף הנפגשים עם השליט על הארץ, הלא הוא האח שנמכר לעבדות, נעבור עימם את הניסיון של השארת אח מאחור במאסר (מוגבל בזמן!) ונגיע לקראת סוף הפרשה לשאלת קבלת האחריות על האח הצעיר בנימין, והאם נשאיר, נפקיר את האח בשבי (ודי לחכימא ברמיזא!).

מקרה, צירוף מקרים או הכוונת הגורל – מה נוכל לדרוש בדבר הקשר שבין סיפור המקבים מתתיהו ובניו לסיפור יוסף ואחיו? בין מודל הקנאות למודל הפיוס.

מודל מתתיהו הקנא
מעשה מתתיהו מתואר כמעשה קנאות העושה כמעשה פנחס (מקבים א', ב' טו' – כז') –
"ויבואו אנשי המלך המאלצים על המעל למודיעים העיר לזבוח. ורבים מישראל באו אליהם ומתתיהו ובניו נאספו. ויענו אנשי המלך וידברו אל מתתיהו לאמור ראש ונכבד וגדול אתה בעיר הזאת ונתמך בבנים ובאחים. עתה קרב ראשון ועשה מצוות המלך כאשר עשו כל העמים ואנשי יהודה והנשארים בירושלים והיית אתה ובניך מאוהבי המלך ואתה ובניך תכובדו בכסף ובזהב ובמתנות רבות. ויען מתתיהו ויאמר בקול גדול, אם כל העמים אשר בבית מלכות המלך שומעים לו יסורו כל איש מעבודת אבותיו ויבחרו במצוותיו. ואני ובני ואחי נלך בברית אבותינו. חלילה לנו לעזוב תורה ומצוות. לדברי המלך לא נשמע לסור מעבודתנו ימין או שמאל. וככלותו לדבר את הדברים האלה קרב איש יהודי לעיני כולם לזבוח על הבמה במודיעים כמצוות המלך.
וירא מתתיהו ויקנא, וישתונן כליותיו וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו על הבמה. ואת איש המלך המאלץ לזבוח המית בעת ההיא ואת הבמה הרס. ויקנא לתורה כאשר עשה פינחס לזמרי בן סלוא. ויקרא מתתיהו בעיר בקול גדול לאמור כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחרי."
ובהמשך נאמר (מח' – סג')
"ויקרבו ימי מתתיהו למות ויאמר לבניו עתה גבר זדון ותוכחה ויום מהפכה וחרון אף. ועתה בנים קנאו לתורה ותנו נפשותיכם על ברית אבותיכם. זכרו מעשי אבות אשר עשו בדורותיכם ונחלתם כבוד גדול ושם עולם. אברהם הלא בניסיון נמצא נאמן ותחשב לו לצדקה. יוסף בעת מצוקתו שמר מצווה ויהי אדון למצרים. פינחס אבינו בקנאותו קנאה קבל ברית כהונת עולם. ויהושע במלאותו דבר ה' היה שופט בישראל. כלב בהעידו בקהל קבל ארץ נחלה. דוד בחסדו נחל כסא מלכות לעולם. אליהו בקנאתו קנאת התורה הועלה לשמים. חנניה עזריה מישאל הבוטחים נצלו משלהבת. דניאל בתומו ניצל מפי אריות. וכן בינו דור ודור כי כל המקווים לו, לא ייכשלו. ומדברי אדם רשע אל תיראו, כי כבודו לדומן ורימה. היום ייגבה ומחר לא יימצא כי ישוב לעפרו ועשתונותיו יאבדו. חזקו בני והתאוששו בתורה כי בה תכבדו."

חשוב להדגיש שכבר במסורת המקרא ובמסורתם של חכמי הדורות ישנה ביקורת כנגד התנהגותו של פנחס. כאן נצביע רק על השינוי המקראי.
בתורה (במדבר פרק כה') פנחס זוכה לשכר בעקבות מעשה קנאותו לברית כהונת עולם – ברית שלום, וכך נאמר: (י) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: (יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: (יג) וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מפתיע, אך בסוף ספר שופטים מופיעה דמותו של פינחס, היכן היה לאורך תקופת השופטים? מדוע אין שומעים על תפקודו? ומדוע דווקא בסיפור הנורא של 'פלגש בגבעה' מופיע הכהן הקנא ושואל את ה' האם לצאת למלחמה?

(שופטים פרק כ') – (כז) וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם: (כח) וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר ה' עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ:

הפרשנות מסבירה את הופעתו של פנחס בכך שזכה לאריכות ימים אך במקביל, עצם הופעתו בסוף ספר שופטים מעידה כאלף עדים שהוא נושא באשמה על כל הקורה לשבטי ישראל בספר זה. כלומר אזכורו בסוף הספר בא על מנת להוקיעו כאחראי למותם של אלפי בני עמו.

בדברי הימים (א', פרק ט' ) ברשימת המשרתים בקודש מופיע 'פנחס' אך בתוספת המאפשרת קריאות שונות. כיצד יש לקרוא פסוק זה?
(יט) וְשַׁלּוּם בֶּן קוֹרֵא בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח וְאֶחָיו לְבֵית אָבִיו הַקָּרְחִים עַל מְלֶאכֶת הָעֲבוֹדָה שֹׁמְרֵי הַסִּפִּים לָאֹהֶל וַאֲבֹתֵיהֶם עַל מַחֲנֵה ה' שֹׁמְרֵי הַמָּבוֹא: (כ) וּפִינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם לְפָנִים ה' עִמּוֹ:

היכן יש לפסק, 'נגיד היה עליהם לפנים, ה' עמו', או 'נגיד היה עליהם, לפנים ה' עמו' ?

כידוע ספר דברי הימים יוצר מדרש כתוב לשאלות העולות מן הכתוב ונראה שיש כאן רצון לשלב בין הכתוב בספר במדבר לבין הופעתו של פנחס בסוף ספר שופטים, דברי הימים מעלה את השאלה כיצד יש להבין את דמותו והתנהגותו של פנחס, מה טיבה של הקנאות?

נראה בבירור שמעשה הקנאות בהנחיית פנחס נכשל, לפנים, פעם ה' היה עמו ולא יותר.
מכאן נראה שאף מעשה מתתיהו מעלה את השאלה –
האם זו היא הדרך היחידה במאבק כנגד המתיוונים ?

שנה לאחר מסיבת חנוכה ב'חנוכת בצלאל' המשכן לאומנות – כותב אליעזר בן יהודה את הדברים הבאים – דברים המבטאים את המתח שבין רוח המקבים לרוח הציונות המודרנית.
"החשמונאים היו גיבורים, וזו גדלותם. אבל, צריך להודות, כי לו קמו עתה החשמונאים הראשונים, לפחות מתתיהו מקברם, בוודאי היו הם קוראים גם אותנו מרשיעי ברית.
ולכן כשחגגו בשנה שעברה את חג החנוכה במדרש 'בצלאל' ופרופ' שץ בקש ממני לדבר מעל הדוכן, נמנעתי מזאת, כי יראתי מפני האף והחמה של צורת דמות צלמו של מתתיהו מעשה פועל כפיו של פרופ' שץ, שהייתה מתוחה על כותל החדר. מדמה לי כי העיניים הללו מביטות עלינו בזעם, וחשתי כי לו נפחה רוח חיים בצורה הזאת, או לו קם מתתיהו מקברו ונמצא פתאום פה בינינו, בזה מקדש האומנות, מוקפים בצלמים ותמונות, כי אז דקרני בחנית שבידו ממש באותו רגש הקודש שדקר את מי שהעלה חזיר על המזבח במודיעים, והיה ממגר את כל הצלמים ארצה והיה מרעים עלינו בקול אדיר: הילניים ארורים, מרשיעי ברית, הבשביל זאת קראתי מי לה' אלי. הבשביל זאת שפכו בני את דמם, כדי שתבואו אתם ותטמאו את נחלתי ותכניסו צלם בהיכל?"
השקפה שנה ט', גליון כד' ו' טבת תרס"ח עמ' 2
מתוך מאמרו של פרופ' אברהם הולץ 'התבוננות בפרטי תמול שלשום (קובץ עגנון א' ) על מקורותיו של ש"י עגנון מעיתונות התקופה, לספרו 'תמול שלשום', ספר שלישי, פרק ששי : מעשים שמחים ומחשבות עצובות עמ' 386.

מודל יוסף – הדרך בפיוס
מכאן להתנהגותו של יוסף, הפרשה פותחת בהיותו בבית הסוהר וקיבל שֵם של פותר חלומות בשם האלוהים, זאת לאחר שפתר את חלומות שר המשקים ושר האופים. אי לכך נקרא הוא לארמון פרעה לפתור את חלומו. פתרון החלום בשם האלוהים הוטב בעיני פרעה ומכאן הייתה הדרך קצרה לעלייתו מבור האסורים למעמד של 'אברך', ייקרא 'צפנת פענח' ויישא לאישה את אסנת. נישואין אלו יהוו תיקון בשני פנים –
יש שיאמרו אסנת היא בת דינה שנולדה בעקבות האונס, גורשה, שולחה למצרים על מנת לפגוש את יוסף, על מנת למנוע ממנו מלשאת אישה מצריה! יוסף נשלח מצרימה על מנת להציל את משפחתו ואסנת נשלחה על מנת להציל את יוסף.
וזה לשון המדרשים –
"בת פוטיפרע". והלא בת דינה היתה, ושמענו כשבא יעקב אבינו משכם, כתב על טס של זהב, כל מה שאירע להם עם חמור בן שכם, וכשילדה דינה את אסנת, נתן הטס על צווארה, והשליכה בחומת מצרים, אותו היום יצא פוטיפר לטייל עם נעריו והגיעו עד לחומה, שמע קול בכיית ילוד, אמר אל נעריו הביאו לי את הילד הזה, וראה את הטס ואת המאורעות, אמר פוטיפר לעבדיו זאת הבת בת גדולים היא, הוליכוה לביתי והביאו לה מינקת, ובעבור שגדלה נקראת בתו". (מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק מא', מה')
או בנוסח נוסף – "ואמרו במדרש כי אסנת בת דינה היתה משכם בן חמור, ולפי שגרשה יעקב מביתו והושיבה בתוך סנה אחד, לכך נקראת אסנת, מה עשה יעקב קשר לה כתב בצוארה וכתוב בו כל המדבק ביך מדבק בזרעו של יעקב. ויוסף שנשאה ראה הכתב ההוא והצניעו, והוא שאמר לאביו (בראשית מח) בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה הראה לו הכתב הזה". רבינו בחיי בראשית מא',מה'

ויש שיאמרו שאסנת גיורת הייתה, קבלה על עצמה את תורת בית ישראל, מסורת זו מוכרת כסיפור רומן יהודי הלניסטי (המאה 1- 2 לספירה) – בנוסח 'הוידוי והתפילה אשר לאסנת בת פוטיפרע הכהן' תרגם מיוונית: גבריאל צורן, דפים למחקר בספרות 2 חיפה תשמ"ה, ושם מבוא של פרופ' דוד פלוסר. מסורת זו רוצה לראות בגיור מעשה חיובי ואינה חוששת מנישואי יוסף בן יעקב לבת כהן מצרי, ואולי רוצה להצדיק גיור בן זמנם.

יוסף מכלכל את כלכלת מצרים ויוצר מאגרים בשנות השובע ובכך מאפשר את הקיום בשנות הרעב. הרעב השורה בכנען מביא את אחי יוסף למצרים, יעקב הוא השולח את בניו לשבור שבר ממש כשם שיעקב הוא זה ששלח את יוסף לראות את שלום אחיו.
מהרגע שיוסף מכיר את אחיו הוא מתנכר להם, מדבר עמם קשות, מעבירם ניסיון אחר ניסיון.
מגמת יוסף אינה כתובה וכל שניתן הוא להעלות השערות, האם יוסף, העבד שבו, מחפש ומברר כיצד להעצים את רגע הנקמה, או, האם יוסף רוצה להוכיח את צדקת חלומותיו ולהביאם לכלל הודאה בשלטונו.
בדיעבד יתברר שיוסף חיפש את דרך הפיוס (שמו בשיכול אותיות), העונש המקראי למעשה מכירת יוסף ידוע בחוק (שמות כא', טז') 'גונב איש ומכרו ונמצא בידו – מות יומת'.
זו אכן תהיה דרכו של המלך בפיוט 'אלה אזכרה', אגדה המסבירה את מותם של עשרה הרוגי המלכות כתיקון לאי הענשתם של עשרת אחי יוסף.
אך זו אינה דרכו של יוסף – יוסף יאמר לאחיו – "…לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם….וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים" (בראשית מה' ה' – ח'). ולאחר מות אביהם יעקב יאמר יוסף "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב". (בראשית נ' יט')

לסיכום – נחזור לסיפור המשולב, מעשה המקבים בראי מעשה יוסף – וביטויו בהדלקת הנר!
נעזר בהסברו של אלי בן גל למחלוקת בית הלל ובית שמאי בהדלקת הנר (היסטוריון בן זמנינו, חבר קיבוץ ברעם, על פי ספרו "כשאוכלים עם השטן" עם עובד, 1990),
"מסורת בית הלל היא הלכה בת התקופה של "נס פך השמן", סמל לדורות של הממתינים לאורה הגדולה העתידה לבוא. מסורת אחרת, קדומה, המיוחסת לשמאי העקשן והדוחה פשרות, היא המסורת החסידית של מי שראה את הניצחון, ובעקבותיו את האור הפוחת והולך.
לאחר השגת הריבונות המדינית ראו החכמים את האלהת השלטון, את ההתבוללות המתגברת, את בזבוז קורבן הראשונים.
על כן מדליקים בקיבוצי… ביום הראשון של חנוכה, חנוכייה שלמה, שמונה נרות והשמש, כמנהג בית שמאי, אחר- כך אני מחסיר כל יום נר אחד, כדי להזהיר את עצמי ולזכור מה שקרה אז ועלול לקרות שוב. הניצחון הגדול של הציונות המדינתית היה אמור להביא לשלב הבא של התרוממות, התחדשות והתייחדות, ליצירת ציוויליזציה יהודית מקורית. עכשיו נקלענו למבוי סתום. קנאות לאומנית או התבוללות מחד גיסא, קיצוניות חרדית מאידך גיסא. נדמה לי שהאור אכן פוחת והולך בחיינו.
על פי הציונות לא תמשיך היהדות להתקיים ללא מדינה בתנאי המאה העשרים ואחת, אני שותף לגישה זאת, אך לדעתי קיומה של מדינה יהודית ללא תוכן יהדותי הוא מיותר וחסר סיכוי.
כל זמן שיהודים ידליקו נרות לזכר המרד ויזהירו את עצמם שהאור אינו מובטח, שהוא דועך ועלול לכבות, הוא ימשיך להאיר, זה כוחו של חופש."

לשיטת בית שמאי אור פוחת הוא אור מאיר, אך לו נלך לאור שיטתם הרי שבמקרה שאדם רוצה לתקן את עברו ומתברר לו שביתו בנוי על 'מריש הגזול', כלומר קורה גזולה היא התומכת במבנה הבית, לשיטתם התיקון מחייב לקעקע את הבירה כולה, כלומר תקנת שיטת בית שמאי היא להרוס את המבנה על מנת להחזיר את הקורה הגזולה.
ואילו לשיטת בית הלל, ניתן לפדות את שווי הקורה. שיטת בית הלל נחשבת למציאותית וקלה וזו נקראת 'תקנת השבים'.
לו נקרא את מעשה יוסף בראי מחלוקת זו הרי שלשיטת בית שמאי היה על יוסף להפעיל את החוק המקראי כפיוט 'אלה אזכרה', לקעקע את בית יעקב, ולא היא, בסיפור יוסף מוצא דרך להידברות.
'לקעקע את הבירה' כפתרון – 'אליה וקוץ בה', לשיטת בית שמאי לאחר המעשה אין זכר למעשה העוול, ואילו לשיטת בית הלל פדינו את מחיר העוול, אמנם לא החזרנו את הקורה אך נצפה בקורה הגזולה מדי היותנו בבית, לא נוכל לשכוח את המעשה שנעשה.
מחלוקתם של ב"ש וב"ה נוגעת בבחינת התקנה האישית. מה תהא דעתם מבחינה לאומית, באם יתברר שבעבר האומה ישנה טעות, תקלה, עוול, האם תמיד לשיטת בית שמאי יש לקעקע את הבירה/המדינה? נראה שיש לשלב את שיטות בית הלל ובית שמאי.

"סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" – 'עשה טוב והרע יסור', העדפת הפיוס על פני הקנאות
יעקב בבואו לברך את בני יוסף – ישכל את ידיו, ובכך יקדים את אפרים למנשה –
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר: (בראשית מח', יד')
בדרכו של הרבי מגור (שפת אמת מקץ תרנ"ד) נסביר שבחירת שמות בני יוסף שיקפו את מצבו, מנשה מציין את העבר הקשה, יכולתו לצאת ממצב זה היה 'אור שורף', להאיר על ידי שריפה, ואילו אפרים מבטא את תקוות העתיד ומדומה ל'אור מאיר', אור המאיר ללא פגיעה באחר.
וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן: וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי: וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי: (בראשית מא', נ' – נב')
שיכול ידיו של יעקב – הקדמת אפרים למנשה מכוונים לכך שיש לעסוק ב'עשה טוב' ובכך הרע יסור. עלינו ללמוד כיצד לתרגם 'סור מרע', הוא 'אור שורף', למעשה של 'עשה טוב' הוא 'אור מאיר'!
נותרה בפנינו שאלת השאלות – כיצד נבחין בין קנאות השורפת והכרחית וכיצד נדע ללכת בדרך הפיוס (יוסף בשיכול אותיות), בדרכו של יוסף? כיצד נמצא דרך להאיר ללא שריפה, להיות אור מאיר, להאיר פנים!