"לך לך ..אל הארץ אשר אראך"
אלוהים אמר לאברהם "לך לך",
והקול מאז לא פסק.
אנחנו קוראים ,
וכל פעם מחדש הקריאה עדיין מהדהדת,
אנחנו יודעים שעדיין לא הגענו.
האם זאת הארץ?
המנוחה.. הנחלה?
האם אליה התכוונת?
והרי "ראיה" צריכה להיות ברורה ,פשוטה.
ואילו אנחנו תמיד רואים רק השתקפויות שלה,
ואולי לכן תמיד ממשיכים לשבת ..לקום..
וללכת הלאה,
אל ההבטחה..
אל ה"שמים" אשר תראנו…
קפיץ אין-סופי,כל פעם זורק אותנו בחוזקה,
מהחיים על פני האדמה,
למעלה..
"קפוץ לך.."
מארצך,ממולדתך ומבית אביך,
אל…?
"רוצים חיבוק מימך,
לא רק ארץ לשבת בה."
-ונגיד שנשב,
ואם נשב,אז מה? האם אז נמצא מנוחה?
מה הלאה?
בשביל מה?
ונגיד שנקים פה ממלכה,
שהצדק ישלוט בה והחכמה…
ואז מה?
נגיד שנגיע למצב של שלום,
ונגור זאב עם כבש,
ונשתעשע ביחד…כמו נער קטון על
מאורת צפעוני…אז מה?
ונהיה גוי גדול ואפילו נהיה ברכה…
האם אז הקריאה תיפסק,
ומ"לך לך" נגיע ל"שב לך"?
הרי אנו בתוכנו הולכים.
או שמא "הטבעים ישתנו",ונהפוך לאנשים,
של שבת אחר הצהריים,
ונשב במרפסת עם קפה ועוגיות,
והילדים ישחקו למרגלותנו,
ונקרא ספרות יפה?!
מה מיוחד באברהם?
-אברהם שמע את הקול!
האם אנחנו לא שומעים?
-אברהם הלך!
גם אנחנו…!
-אולי זה שלאברהם הראית,
אמרת לו כאן!
אתה וזרעך?
אבל,אנחנו עדיין מחפשים סימן,
וגם אברהם אח"כ המשיך להסתובב,וגם הוא סבל
מרעב,ונזקק למצרים,
והיו לו שני בנים והוא היה צריך לשלוח אחד..???
זה היה מזמן..
ומה עושים עם כל הסיפור הזה…
זה לא נגמר..
והיו גלויות וחורבן,וחזרנו לפה..
ועדיין לא רואים,את הסימן שנדע,
שלזה התכוונת ועל זה הראית???
-בספרי סוד מפרשים את סיפורו של אברהם כסיפורה של הנשמה,
כיצד מ"אב-רם" היא ירדה לכאן אל הארץ התחתונה.
סיפור שלא ניגמר.
ובמה אפשר להתנחם?
בעל ה"שפת אמת" בתחילתה של הפרשה מצטט את שאלת המדרש שמביא רש"י:
"למה לא גילה לו מיד?(המדרש עונה ,כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה..)
ובלשוננו :מה מוסיף אלמנט ההפתעה שמקומו יכירנו ברומן ובדרמה,אבל פה לכאורה הדברים יכלו להיאמר במפורש:אברהם עלה לפלשתינה"
ועונה האדמו"ר מגור:"פשוט כי זה עצמו בחינת ארץ ישראל,
להבטל בכל החושים והרצונות רק לרצון השי"ת..
כל התדבקות חיצוניות להשליך…
והכלל כי זה צריך להיות תמיד רצון האדם,
רק לשמוע ולקבל מה שאינו יכול..
שתמיד צריך להיות בחינת ראיה והסתכלות והאזנה ,
לקבל מה שלמעלה מהשגתו.."
ובלשוננו ועל פי הבנתי לפחות ברובד אחד:אם האלוהים היה אומר לאברהם ,עלה לישראל,
אברהם היה נשאר אותו אברהם ,הוא רק עבר דירה,שינה כתובת,אבל הוא לא ישתנה.
אבל ארץ ישראל קשורה להשתנות שבתהליך שיש בך צד שלא נשאר אותו דבר,
צד קשה אולי אידיאולוגי נופל ואתה מתעדן ,אולי נעשה רך.
יש פה הבחנה יפה ,בין מימוש להשתנות.
-כיצד הופכים תהליך ,למקום של עידון ורכות,
ולא לדוגמא קשה?
אולי יש בזה משהו שחשוב למצב שבו אנו חיים עכשיו.
ש"משבטים" הפכנו ל"עם" ועתה היינו להרבה "מחנות".
ואין זה משנה-וכל יישר לב יראה ויודה-אם "הארץ אשר אראך" זו:
ארץ ישראל השלמה או ארץ ישראל השלווה,אשר ה"שלום" שוכן בתוכה.
הקול עדיין קורא,להישתנות רכה,
וחושש חשש רב מהריקוד הפראי,
שהופך אלוהים חיים-לאלוהי מסכה..
שמאלוהים של "אלה-מי"(בחילוף אותיות.עיין הקדמת הזוהר)
נהפך לעבודה זרה של:אלה !(אלוהיך ישראל)
בלי מי? ובלי מה?
ובאמת שאין זה משנה,
אם "אלה",הכוונה לאלוהי השלום או המלחמה..
והאם ההיאחזות היא אלימה "בערך" או ברגב אדמה.
בשניהם נאטמות האוזניים,לקול שממשיך לקרוא בדממה..
ומבקש.."לך לך"
אל הארץ אשר אראך…
ושרומז על ענווה,ומחייב עדיין לפקוח עיניים..
"ולהיות תמיד בבחינת ראייה והסתכלות..והאזנה.."
ולשאול האם .. או שמא ..עדיין לא…
-אז באיזה מחנה אני?
ובמי אני תומך?
ובבחירות במי אבחר?
-בינתיים אני שייך לאוזלת היד,
למחנה ..שנחנק..
שמוחא-וכולם צועקים לו:אתה משוגע,
ולא ראלי,
ומשתיקים אותו בשנייה.
אז בינתיים אני מחפש את האשל שנטע אברהם,
ומחכה לו,
עם כרטיס בקשה להצטרף אליו,
אותו אברהם אותו אברהם העברי,
שכל העולם מעבר אחד והוא מהעבר השני.