פרשתינו פותחת במות שרה " וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". (בראשית כג', ב') ומפרש רש"י,"ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה". פירושו של רש"י נסמך על מדרש (פרקי דר"א פרק לא'): "וכששב אברהם מהר המוריה חרה אפו של סמאל שראה שלא עלתה בידו תאוות לבו לבטל קרבנו של אברהם אבינו, מה עשה? הלך ואמר לשרה: הלא שמעת מה נעשה אחר בעולם, אמרה לו: לאו, אמר לה: לקח אברהם את יצחק בנו ושחטו והקריבו על גבי המזבח לעולה, התחילה שרה לבכות ומיללת שלשה יבבות כנגד שלשה תקיעות שלשה יבבות יללות כנגד שלשה יבבות, ופרחה נשמתה ומתה, ובא אברהם ומצאה שמתה, ומהיכן בא? מהר המוריה, שנאמר: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" ".
דומה ששרה היא זו שבפועל נעקדת, היא זו המשלמת את מחיר הצו 'קח נא את בנך יחידך והעלהו לעולה'. השאלה העולה מקריאת ההספד לשרה 'ויצחק היכן היה', מדוע אין נוכח הבן בקבורת אמו ? האם כעסו על ניסיון העקדה מרחיקו ממשפחתו, שהרי בסיום העקידה נאמר: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע" (בר' כב', יט') אברהם שב לבדו, זאת בניגוד לנאמר בהליכה אל ארץ המורה "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו".
ברם עיון בסוף הפרשה מלמד היכן היה יצחק: "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב". (בר' כד', סב') ומסביר המדרש: "ויצחק בא מבוא, אתא מן למיתי (בא מלבוא), ולאיכן הלך, לבאר לחי ראי, הלך להביא את הגר, אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי העולמים ראה בעלבוני". (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה ס') המדרש מבין שיצחק הלך להביא את הגר, זו שנתנה שם לבאר 'באר לחי רואי', שם שמבטא את העובדה שהיה מי שראה את עלבונה, נראה שיצחק בעקבות העקידה חש זיקה לעלבון אֵם אחיו, אף הוא כמעט גורש 'מן העולם' ולכן הולך לבקרה או שבטרם ישא הוא את רבקה לאישה הולך ודואג לאביו, מחזיר את הגר לבית אביו, ובלשונו של מדרש תנחומא (חיי שרה ט') "מה כתיב למעלה מן הענין, "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי" (בראשית כד סב), ואח"כ "ויוסף אברהם ויקח אשה", אלא בשעה שנטל יצחק לרבקה אמר יצחק נלך ונביא לאבי אשה, היא הגר היא קטורה, דברי רבי, ורבותינו אומרים אישה אחרת נטל, מה טעמו של רבי, היא הגר היא קטורה, שכתיב "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי", אותה שכתיב בה "על כן קרא לבאר באר לחי רואי" (בראשית טז', יד'). מדרשים אלו מבינים שגירוש הגר הטיל כתם בהתנהגות אברהם ומעוניינים בסגירת מעגל ועל כן יפרשו את נישואי אברהם לקטורה כנישואי אברהם להגר והשדכן יהיה הילד הנעקד יצחק.
המדרש שהבאנו לעיל 'פרקי דר' אליעזר פרק כט" אינו מסתפק בהחזרת הגר לבית אברהם לאחר מות שרה אלא מציין את דאגת אברהם לבנו ישמעאל עוד בחיי שרה ומתאר את דאגת האב לבנו למרות הגירוש, וזה לשון המדרש: "שלח ישמעאל ולקח לו אישה מבנות מואב, לאחר שלש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה שלא ירד מעל הגמל במקום שישמעאל שרוי תמן (שם), והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם את אשתו של ישמעאל, אמר לה: היכן הוא ישמעאל, אמרה לו: הלך הוא ואמו להביא פירות ותמרים מן המדבר, אמר לה: תני לי מעט לחם ומים כי עייפה נפשי מדרך המדבר, אמרה לו: אין לי לחם ולא מים, אמר לה: כשיבוא ישמעאל הגידי לו את הדברים הללו ואמרי לו זקן אחד מארץ כנען בא לראותך, ואמר, חלף מפתן ביתך שאינה טובה לך, וכשבא ישמעאל מן המדבר הגידה לו את הדברים הללו, ובן חכם כחצי חכם, והבין ישמעאל ושלחה אמו ולקחה לו אישה מבית אביה ופטימה שמה, ועוד אחר שלש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה כפעם ראשונה שאינו יורד מן הגמל במקום שישמעאל שרוי שם, והגיע לשם בחצי היום ומצא שם אשתו של ישמעאל ואמר לה: היכן הוא ישמעאל, אמרה לו: הוא ואמו הלכו לרעות את הגמלים במדבר, אמר לה: תני לי מעט לחם ומים כי עייפה נפשי מדרך המדבר, והוציאה לחם ומים ונתנה לו, עמד אברהם והיה מתפלל לפני הב"ה על בנו ונתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב ממין הברכות, וכשבא ישמעאל הגידה לו את הדבר וידע ישמעאל שעד עכשו רחמי אביו עליו 'כרחם אב על בנים', לאחר מיתתה של שרה חזר אברהם ולקח את גרושתו, שנאמר: "ויוסף אברהם ויקח אשה", ומדקאמר (ומזה שנאמר) "ויוסף", משמע שפעם ראשונה הייתה אשתו, "ושמה קטורה" שהיתה מקוטרת מכל מיני בשמים". יש לציין ששמות נשות ישמעאל במדרש זה הם שמות נשות הנביא מוחמד, כך שניתן לומר שהמדרש מעוניין להעלות את הצורך בקרבה בין היהדות לאסלאם.
נחתום בדברי 'העמק דבר', (ר' נפתלי צבי יהודה ברלין מוואלאז'ין) הכותב בפתיחה לספר בראשית : " זה הספר הנקרא ספר בראשית, נקרא בפי הנביאים 'ספר הישר' כנאמר במסכת עבודה זרה (כה' ע"א) … והעניין שנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פועלו … צדיק וישר הוא". ששבח 'ישר', הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאילו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות אף על גב שהוא לשם שמים שזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ.
וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשרי עוד היו 'ישרים' היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום אף על גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית השנאה עבור רשעתם כמבואר למאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם…".
ספר בראשית יקרא 'ספר הישר' על מנת ללמדנו שיושר פירושו התנהגות ישרה עם אומות העולם, יש ללמוד מהתנהגות האבות כיצד לנהוג עם עמים אחרים, התנהגות נאותה אין פירושה הסכמה לדרכם אלא לנהוג ביושר עם כל הנברא בצלם אלוהים. יתרה על כן כותב הנצי"ב, יושר אינו בהכרח בא בלוויית הלימוד, יש והלימוד מביא לחורבן, כך ארע בסוף בית שני, ודי ברמיזא.