"בן פרת יוסף בן פרת עלי עין…וימררהו ורבו וישטמהו בעלי חיצים"
בראשית מ"ט, פסוקים כ"ב – כ"ג

פרשת ויחי חותמת את פרקי ספר בראשית וטומנת בחובה את כל מערכות היחסים המורכבות, בלשון המעטה, של משפחת יעקב. כאן מתברכים הבנים, על ערש דווי של אביהם, כאן הוא גם הולך לעולמו וכן אנו נפרדים מיוסף – אחריו כבר יעלה במצרים מלך שלא ידע אותו ולא ביקש להיות מקורב לצאצאיו.

לכאורה, מבקשת פרשת ויחי להצביע על השלווה וההשלמה הבאה על משפחתו המסוכסכת של יעקב. אחר הקנאה, האיבה וההיפרדות באה עתה מנוחה שלמה, שמתבטאת במנוחת העולמים של יעקב ויוסף וכן בברכות יעקב, המבטיחות נצחיות לכל ילדיו. פרשת "ויגש", כפי שציינה זאת נפלא דבורה, אפשרה את המפגש בין האחים ואילצה אותם להסתכל, זה לזה בלובן של העיניים. יהודה, נציג האחים, קרב אל יוסף ויצא מן המרחב המוגן שלו לקראת המרחב המאיים של יוסף, ויכול לו. הוא, בצעדו הקטן, הביא לידי חיבור ומוסס את המתיחות שליוותה אותנו מאז פרשת "וישב".
ואולם, וצר לי לשבור את האידיליה, נראה, כי על אף הדברים האמורים כאן מבקשת פרשת ויחי להצביע על אותם סדקים נעלמים ושבריריים שמאפיינים את יחסיהם של בני יעקב, סדקים שקשה לתקנם והם מעידים על השבר והבדידות. כך, אולי, אפשר להסביר את המתרחש אחר קבורת יעקב, שהיא כולה סמל לאחדותם של האחים. הם נושאים את אביהם אל ארץ כנען וקוברים אותו במערת המכפלה, מלווים זה את זה ואחריהם עם רב. אך בחזרתם:
"וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים אתו לקבור את אביו אחרי קברו את אביו. ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו" (נ', פסוקים י"ד – ט"ו).
מרגע שמונח האב בקברו והאדמה מכסה את פניו רואים האחים כי מת אביהם וחוששים מפני התנהגותו של יוסף. רש"י מסביר את פשר "ראייתם" ודאגתם של האחים בכך ש"הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד על שולחנו של יוסף והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא קרבן". ואולם, נראה לי מעניין להזכיר כאן את הנאמר במדרש תנחומא, המבהיר, כי דאגתם של האחים נתעוררה אחר שראו את יוסף הולך אצל הבור אליו זרקו אותו שנים רבות קודם לכן:
"ומה ראו שפחדו? אלא בעת שחזרו מקבורת אביהם, ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכו אחיו בתוכו, וברך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס – "ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה". וכיון שראו כך, אמרו: עכשיו שמת אבינו – "לא ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו".
נמצאנו למדים, כי הליכתו של יוסף אל הבור, להתפלל על הטוב שארע אותו, נתפסה בעיניהם של אחיו כפעילות המעידה על כוונותיו הרעות להבא. הם רואים את המעשה ומפרשים אותו לפי יכולת הבנתם, לאור משקעי העבר שאופפים את כולם.
בהקשר זה מעניינת מאוד המילה "ראיה", שהיא אולי התכונה המרכזית שחסרה את האחים כולם, לאורך כל הדרך. ודוק, כבר בתחילת פרשת "וישב" מסופר על האחים, בבוא יוסף אל המרעה בו נמצאים, והוא לבוש בכותונת הפסים המשגעת שלו, שהם רואים אותו מרחוק:
"ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא". (ל"ז, פסוקים י"ח – י"ט)
ונשאלת השאלה, מהי הראיה מרחוק? האם מבקשת לומר שמעולם לא ראו אותו קודם לכן, מקרוב? האם אי פעם ראו אותו בכלל? ונדמה שכל מה שראו לנגד עיניהם, מאז ביכר אותו אביו על פניהם, היה את כותונת הפסים שלו, זו שהבליטה אותו מעל כולם ועשתה אותו למיוחד. היא הכותונת ששיגעה והביאה את האחים לידי טירוף. היא שהאחים פושטים אותה מעליו של יוסף, קורעים אותה, מכתימים אותה בדם ומביאים אותה לפני יעקב, דורשים ממנו להכיר אותה, להכיר בה, שהיא שסימלה את יוסף. (שבע פעמים מוזכרת כותונת הפסים, וראו שם, פסוקים כ"ג – ל"ד). מבחינתם של האחים יוסף הוא רק כותונת, מעולם לא פנים. הוא הלז (ובמובן זה מעניינת השוואתו של בובר בין "האני – אתה", ל"אני – הלז", המנוכר לך) שאי אפשר לראותו מקרוב, כשהוא עוד נער, ואי אפשר לזהותו אחר שנים, במצרים. הסבר זה עשוי להאיר את שארע באותו החדר, בפרשת "מקץ", אז מזהה יוסף את אחיו והם לא היכרוהו. רבים מן הפרשנים ניסו להציע סיבה לאי יכולתם של האחים לזהות את העומד מולם בעובדה שצימח חתימת זקן מטופח, או בכך שלא העלו על דעתם אפשרות לפגישה מחודשת. ואולם, כך לדעתי, אפשר להבין זאת על רקע העובדה שהוא מעולם היה שקוף להם. ולכן, כאשר הוא מתוודע אליהם וחושף עצמו בפניהם נאמר:
"..ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" (מ"ה, פסוק ג')
ונפרש כאן, נבהלו מפניו של יוסף, מן הפנים שנגלו לעיניהם, לראשונה.
מרגע זה ואילך הולך ונפתח צוהר להתוודעות האחים, אך יש התוודעות אל החוץ וישנה התוודעות אל הפנים, אל הלב. פרשת ויחי מאפשרת הצצה אל הקושי של ההתוודעות האחרונה בכך שמטמינה חשש דווקא ברגע של אחדות ואינטימיות משפחתית. קבורת האב שבה ומעלה עניינים נושנים והניתוק הארוך בין האחים מביא לפרשנות מוטעה של מעשה האחד אצל האחרים.
והדרך עוד ארוכה.