סיפורי ראשית… האיש… האישה… האומה.
סיפורים על אהבה וקנאה, על תחרות וכוח, על הבטחה וחיפוש זהות.
ספר בראשית מפגיש אותנו בכל פרשה עם רובד נוסף של ההבנה האנושית.
רבות נכתב על כך שכל אחד מהאבות מייצג מהות, יסוד.
אני רוצה לנסות ולקרוא היום את הפרשה כקריאה הרואה בדמויות הנשים, רחל ולאה,
תיאור של חלקי הנפש שלנו, ואולי מכך גם בירור יסודות מהם נבנה העם.

יעקב אוהב את רחל אהבה גדולה.
"ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" [כ"ט, כ'].
אהבה שיש בה מאיכות הסערה, ההתמזגות, עד כדי שכחת הזמן החולף.
האם זו רחל? יעקב? המפגש ביניהם?
"ויהי בבוקר והנה לאה" [כ"ט, כ"ה].
אישה של בוקר הוא פגש. איכות אחרת, חדשה, נחשפה בפניו.

בוקר עכשיו והנה את לאה, אמש היית רחל.
לא לבן רימה אותי בחושך הליל.
זה תמיד כך יהיה. זו דרך תבל:
עכשיו את לאה ואמש היית רחל [יהודה עמיחי].

ריקוד החושך והבוקר יוצר מציאות חדשה, של שתי איכויות, אולי סותרות בבית אחד, בחייו של אדם אחד, יעקב.
והן מבקשות ביטוי… רחל ולאה… שואפות להגשמה מלאה של נשיות… מבקשות להיות אמהות.
לאה יולדת בנים. איכות של בית. ביטוי של החושים.
"ראובן… כי ראה ה' בעניי"
"כי שמע ה'… ותקרא שמו שמעון"
"הפעם ילווה אישי אלי… שמו לוי"

ראיה, שמיעה, מגע של ליווי. כל מה שצריך התינוק כדי להתפתח באופן בריא להיותו אדם בוגר.
אריך נוימן, פסיכואנליטיקאי יונגיאני, מבחין בין שני היבטים מהותיים בארכיטיפ הנשי האימהי: היסוד האלמנטרי והיסוד הטרנספורמטיבי. היסוד האלמנטרי הוא זה הדואג להזנה, חום והגנה. זהו הצד השמרני, היציב, המכיל, הבלתי משתנה של האישה. נקרא לו בפרשתנו, יסוד ה"לאה" שבנפש.

לעומתו, יסוד "רחל" בנפש, היסוד הטרנספורמטיבי, מתקשה מאוד עם הביטוי בעולם הזה. זהו יסוד שורף, נכסף, כלה, שואף לעולמות עליונים ואינו מסתפק במה שיש. לכן אנו פוגשים ברחל העקרה זמן ממושך, שומעים ביטויים קשים היוצאים מפיה, בהמשך נפגש עם תמונה מחרידה של אישה המתקשה בלידה עד שיוצאת נשמתה. ברור, אם כך, שזהו עניין של חיים ומוות.

"ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי".
הצד הטרנספורמטיבי בנפש האם מאופיין בדינמיות, בדחף לשינוי ולהתפתחות. הוא דוחף את הילד להתגבר על קשיים ולגבש "אני" חזק וגמיש. הוא זה שמאפשר לאם להתרחק מעט מילדה כדי שילמד ללכת, גם אם נחשף בזה לסכנת הנפילה והפחד.

האדם זקוק לשתי איכויות אלה בנפשו. יעקב סוער כשהוא פוגש בדרישה הזו של יסוד "רחל" בנפשו לבוא לידי ביטוי. הוא יודע שיש כאן מפגש כואב עם המניעה "התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן"? [ל', ב']. הוא מבין שיש כאן מסע פנימה, אל האלוהים שבו, אל המדריך הפנימי שבו, כדי להיפתח לצד זה של הנפש.
ליעקב יכולת חלימה, הוא יודע לבנות סולם אנכי בין שמים וארץ ולפגוש מלאכים.

עומדת בפני יעקב משימת חיים גדולה והוא נדרש לעשות מהלך שלם, עגול, ולייצר גם קשר אופקי בתוכו בין יסודות אלו , ה"רחל, וה"לאה" שבנפש.

והנה מתממש הביטוי האימהי של רחל והוא מתרחש לאחר המגע העמוק עם האינסוף. באופן פלאי נאמר על לידה זו "ויזכור אלהים את רחל וישמע אליה" [ל', כ"ב]. יש בלידה זו זיכרון אישי של האל.
רחל יולדת את יוסף, קוראת לו בשם אשר מבטא את אותה הבעירה, את הרצון לעוד… ליותר ממה שיש. "יוסף ה' לי בן אחר" [ל', כ"ד], ואולי אנו שומעים גם את הדיבור עם הסוף. אותה איכות המדברת עם הקצוות.

ביטוי נוסף לשורש הקיצוני ופורץ גבול שבנפש, אנו מוצאים במעשה הגניבה של רחל. רחל גונבת את הפסלים מבית אביה ואינה מיידעת את בעלה או את אחותה. אולי עולה בה המחשבה שהם לא יבינו, לא יסכימו, אך היא רואה בזה פעולה שיש בה ריפוי ותרופה. "ותגנוב רחל את התרפים" [ל"א, י"ט].
ולאחר מכן, בפרשה הבאה, נפגוש אותה בלידה השנייה בה יולדת את בנימין. "ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין" [ל"ה, י"ח].

יש כאן מפגש עצמתי ביותר בין לידה ומוות. לכאורה, על האם למות כדי לאפשר לבנה חיים ואון. המדובר הוא באותה איכות טרנספורמטיבית הדורשת מן האם להידחק הצידה לטובת חיי בנה. זוהי האיכות הבוערת הזו הנותנת חיים, דוחפת לתנועה, אך גם משאירה את האדם לבד להכיל את מאבקו, את לילותיו, את בדידותו.

כטיבם של דמויות סוערות וגדולות, רחל חיה חיים קצרים. מותה הוא מוות טראגי ומוקדם. קבורתה בודדת, על הדרך, ותפקידה נשמר לאורך הדורות בדמות האם המתגעגעת, הבוכה על בניה, הפורצת אל ה' בדרישה שיציל את עם ישראל ביציאתו לגלות. ורק לה ולתפילתה, מכל האבות, הוא נענה. "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו. כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב" [ירמיה ל"א, י"ד-ט"ו].

עם בריא, כאדם בריא, מסוגל להכיל את שני היסודות הסותרים הללו, ה"רחל" ה"לאה", אותו רצוא ושוב, ללא התפרקות והרס. צריך שיהיה מקום ליסוד היציב, הבונה שגרה, מזין ומאפשר בטחון וכן גם מקום לאותו יסוד מהפכני, מתגעגע, לא מסופק, חסר ומבקש עוד.

הנביא ישעיה מתאר את המפגש הנשגב הזה בין שתי האיכויות: אפרים, בנו של יוסף, הוא בנה של רחל, ובין יהודה, בנה של לאה, כתמונה של שלמות בעם שעוד תגיע. עוד יבוא הזמן בו אותו סכסוך וקנאה בין רחל ולאה יגיע לידי פתרון ושלום. "אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים" [ישעיה י"א, י"ג].

מצב השלמות בעם אליו אנו שואפים, בא לידי ביטוי גם בברכת העם לבועז עם נישואיו לרות, אשר ממנה תחילת גאולתם של ישראל.
"יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" [רות ד', י"א].

שבת שלום!