"עמוקה באר העבר. האם לא מן הדין שנכנה אותה אין-חקר?" במילים בלתי נשכחות אלו פותח תומס מאן את ספרו" יוסף ואחיו.
בין אופן הסיפור אותו האדם מספר על המציאות לאופן בו הוא חי את המציאות מתקיים יחס מסוג מיוחד – דרך הסיפור המציאות מתפענחת לגבי האדם ודרכו הוא מקדם את חייו.
במובן זה חיים ללא סיפור הם חיים ללא יחס וללא התקדמות.
אף יותר מכך, במובן הזה החיים הם באמת סוג של חלום, גם לגבי החלום כבר אמרו חז"ל במסכת ברכות (דף נ"ה) שכל חלום שלא נפתר הריהו כאגרת שלא נקראה (ויש מה להאריך בנקודה זו, כיצד אנשים פותרים חלום באופנים שונים, ויש אמת באופנים השונים).
חיינו עתה, כתרבות, נמצאים בצומת של כמה סיפורים: אלו ימים בהם אנו מספרים את סיפור המכבים, סיפור הנס, סיפור שיש עניין לפרסמו לא כ'משרד פרסום' אלא כאופציית חיים בהם ה'נס' הוא בבחינת האפשר.

אבל אנו עכשיו, ב'זמן הזה', גם באמצע תהליכי בחירות שיש להם השפעה על גורלנו, ועדיין איננו מוצאים את האופן המשמעותי בו נוכל ל'ספר' אותם.
אנשים רבים חשים הפעם כאב גדול הנובע מכמה גורמים. ראשית, מההכרה כי נציגי הציבור הפסיקו לייצג את האנשים. אדם המטה אוזנו כואב בשל כך, שהמחלוקות עליהן התפרקה הממשלה, ואופן השיח בין המפלגות, אינו שיח של מחלוקת הנובע מהרצון ומהמחויבות לייצג את האנשים אשר בחרו בהן ואת תפיסת עולמם, אלא נובע מחילוקי דעות אישיים אשר אין להם קשר לתפיסות עולם. סיבה נוספת הינה העובדה שבמקום שהמפלגות יערכו בחירות ללא בזבוז כספי ציבור ושה'עם' יבקש שהדבר יעשה ללא תעמולות העולות הון רב, הציבור רואה כיצד סכומי עתק אשר יכלו לפתור, ולו במקצת, בעיות מציקות (כגון: פתרון לבעיית העוני המחריפה, הרחבת סל התרופות, הקצאת סייעות לילדים עם צרכים מיוחדים, השלמת הגרעון בתקציב הבטחון, חיזוק מערכת החינוך, שיפור היחס לניצולי השואה ועוד) – כל הבעיות הללו נותרות ללא מענה כספי והכסף הולך לאיבוד ביחצנו"ת (אשר לרוב גם אינה חושפת את האמת אלא היא רק בגדר 'כסות עיניים', והלוואי ויהיה כוח בדבריי לעורר אנשים לפעול בעניין).
כבר הציעו רבים שראוי לכל אדם, לנסות לספר את סיפור חייו באופן אחר כל שלושה חודשים. האם אנחנו יכולים לספר את הסיפור שלנו בדרך אחרת? את סיפור הזמן הזה והבחירות הללו, באופן אחר?
פרשתנו היא דוגמא לכך. אנו פותחים את הפרשה ופוגשים את יהודה המעז ועומד לפני יוסף ומספר לו את סיפור חייו, פורס אותם לפניו כמות שהם, ועצם הנכחת הסיפור גורמת ליוסף לאבד את ה'איפוק', לבכות, להתוודות ולשנות את העלילה.

יוסף כשליט, אשר נושא מטען כה גדול בתוכו כלפי אחיו, נשבר, כאשר יהודה ניגש אליו ומספר לו את הסיפור, שלכאורה כבר ידוע לו מראש. הוא מתפרק אל מול הצגת הסיפור באופן אחר. (יתכן אף שסוד הסיפור אינו תלוי רק ביכולת הסיפור, אלא אף ביכולת השמיעה, שהרי סוד יש בשמיעה המצליחה להקשיב ולשמוע גם ללובן שבין אותיות הדיבור ולא רק לפני השטח, ל'נאמר' ולא רק ל'מילים' אשר יכולות לפעמים לטשטש את הנאמר).
לפני כמה שנים כתבתי על הפרשה ואני מצרף את דבריי מאז, דברים המחדדים את האופן בו האדם יוצר סיפור: בפתיחת הפרשה יהודה אוזר אומץ וניגש ליוסף ומ ד ב ר. פה כבר אין צעקות אלא דיבור. הצעקה הראשונית מפנה מקום לדיבור. אנו עדים להולדת הדיבור.

בעל ה'שפת אמת' בפרשה מעורר את שאלת שלמות הדיבור או את שאלת האיכות הנדרשת בכדי שסיפור יוכל לחולל שינוי, כשהוא מדייק כמה נקודות מעניינות:
ובלשון בעל ה'שפת אמת'- ויגש: ב"ה [תרל"ז]: בפסוק ו"לא יכול יוסף להתאפק" כו'. דכתיב "ויגש אליו יהודה": פירוש אליו ליוסף, גם אל עצמותו, פירוש – לעצמו, גם פירוש אליו – להקב"ה. וביאור העניין כי הנה יהודה לא חידש דבר באלה הדברים וגם לא היה לו טענה במה לבוא ליוסף, אף על פי כן לאשר בירר אמיתות העניין בא לו הישועה…

ובכן יהודה נוקט מהלך של בירור, בעומדו מול יוסף הוא עומד גם מול עצמו ואף יותר מכך, גם מול ה'אתה' הנצחי, האינסוף, ומברר את העניין. הוא מתוודה ואומר: כך וכך היה הסיפור. הוא מבהיר את זה ליוסף, לעצמו ועומד בשאלה מול האינסוף, בתפילה לפשר. החזרתיות אינה רק חזרה על השתלשלות הדברים, אלא שינוי נקודת המבט. מהיותו בתוך הסיפור, להתבוננות בו, בירור העניין. ישנה סיבה למה יהודה לא משנה פרטים בסיפור, כל העניין הוא בדיוק ובהבנת הסיפור מכל נקודות המבט באופן מלא. תהליך זה יוצר בירור, אתה רואה, מעובדות ופרטים נוצר סיפור וזאת הישועה.
ובהמשך דבריו: "והאמת כי כל פרשה זו מיוסף ואחיו. הוא משל לעבודת בני ישראל להקב"ה… ופירוש הנמשל כי השי"ת מלא כל הארץ כבודו וגם במקום החושך שם נסתר כבוד מלכותו יתברך, כמאמר "גם חושך לא יחשיך ממך". לזאת בכל עת צרה כשאדם מבטל עצמו אל האמת ובמסירות נפש… על ידי זה נתגלה לו האמת ורואה כי הכול טוב ולא היה לו כלל ממה לירא כי אני יוסף וכו'".
התוודות אין מטרתה תשובה וחרטה, בקשת סליחה והתחננות לפני יוסף, אלא העוז לראות את הדברים כמות שהם ובייתר דיוק ועל ידי כך הם מתבררים, בכך אתה מבין את משמעות המאורעות ואולי אף מכונן ויוצר משמעות וסיפור ועל ידי זה נגאל. התמונה מקבלת פנים חדשות, שכבה אחרת מתגלה, שכבת נצח דרכה אנו חורגים מהזמניות.
"ולא יכל יוסף להתאפק… ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו: ויתן את קולו בבכי…" (בראשית מ"ה א-ב).
"קץ שם לחושך" והלוואי "ויהי אור".

שבת שלום.