סיפור העימות בין יוסף לאחיו הוא סיפור טראגי. הקוראים נוטים לראות בו סיפור חד צדדי של קנאת האחים שהעבירה אותם על מידותיהם וגרמה להם לפגוע באח ולמכור אותו לעבד:
"כֹּה אָמַר ה' עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם". [עמוס ב']

חכמים העמידו בתמונה הזאת את הצדיק – כיוסף שנמכר על ידי אחיו. לא רק הנביא מאשים את האחים, גם האחים עצמם חיים בתודעה שכזאת:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת." [בראשית מ"ב ]

אך הסיפור עצמו איננו סיפור של אשמה אלא סיפור של פגישה. יוסף פוגש את אחיו ומביא דיבתם רעה, הוא חולם חלומות על כך שהם כורעים ומשתחווים לו ומספר להם – והם שונאים אותו על כך. הוא פוגש את אחיו הרועים והם מפשיטים ממנו את כותונת הקנאה ומשליכים אותו לבור.

כאן מתחיל סיפור ההשתנות של יוסף. התורה כדרכה לא מספרת לנו מה עבר במוחו ובלבו של יוסף בעת היותו בבור. עלינו לשער את מחשבות האימה והחרטה שלו. מה שאנחנו יודעים הוא כי בבור שהתגלגל גם לבור הכלא, הפך יוסף מחולם חלומות עצמו לפותר חלומות של אחרים. מפותר חלומות השרים ואחר כך חלומות המלך, הפך יוסף לאיש חזון כלכלי מסעיר. יש קשר בין חולם חלומות פרטיים לחוזה חזון כלכלי בין לאומי, אבל יש גם פער גדול. אולי לא יכול היה יוסף להיהפך לאיש החזון אילולא חלם את חלומות נעוריו, אבל משהפך לאיש החזון נראה כי הפסיק לחלום חלומות פרטיים על עצמו.

הסיפור מתגלגל לסיפור פגישה מחודשת בין יוסף ובין האחים. למרות הבכי והנפילה על הצוואר, לא הובילה הפגישה לחיבור מחודש. יוסף נשאר במצרים, מת שם, ולא הצליח לקיים דו שיח עמוק ופשוט עם אחיו.

מטרתו של הסיפור היא לאו דווקא לספר את עצמו, אלא לעורר את הקורא לספר סיפורים אחרים. יוסף בעל כתונת הפסים הפך ליוסף המשנה למלך לבוש בגדי שש. אותה האדרת בשינוי גוון וסוג. מה היה קורה אילו נהג יוסף כשאול צאצאו ברבות הימים, והיה פושט את בגדי המלכות ולובש בגדים אחרים [ראו שמואל א' כ"ח]?

דמיינו לעצמכם את יוסף, לבוש בגדים כבגדי אחיו, יושב איתם בבית קפה בקהיר, שותים יחד קפה שחור ומעשנים נרגילה. ייתכן ואז היה הסיפור אחר. האחים היו מקבלים את יוסף לחבורתם, הוא לא היה בודד בארמון המלכות של פרעה. אולי אז היה מתווסף לכישרון החזון הכלכלי שפיתח יוסף כישרון נוסף שהיה קם בו לתחיה – הכישרון לחלום חלומות. שוב היה יוסף חולם על מחולות של אלומות ושל כוכבים. אבל הפעם לא היה זה מעגל שהוא היה במרכזו והסובבים כורעים ומשתחווים לו, הפעם היה זה מעגל ללא מרכז. כולם היו רוקדים יחד, ובתום הריקוד היה יוסף מתעורר ורואה – הנה יום חדש, אופס כבר מאוחר, אחי מחכים לי בבית הקפה הקהירי. הוא היה לובש במהירות את בגדיו, יוצא במרוצה מהבית. איש לא היה שומר את דבר החלום [ראו בראשית ל"ז, י"א] ולא צריך היה לשמור אותו, מפני שהחלום הזה היה שיקוף של המציאות. המציאות תשמור את החלום החדש של יוסף, שלא ישוב וישקע לתהומותיו.