בראשית פרק כ"ח,י – פרק ל"ב, ג

הבה ניקח כנקודת מוצא לעיון בפרשה זו את תיאורו של יעקב הצעיר –

"ויעקב איש תם יושב אוהלים"(פרק כ"ה, כז) בפרשנות המבינה את המלה 'תם' כהוראתה בפי רש"י – "אינו חריף לרמות". התם כאן, כמו הבן התם של ליל הסדר, הוא נאיבי ופסיבי. ואילו יעקב כידוע הפגין מידה גדושה של ערמומיות ושל אקטיביות, ואם כן סיפור יעקב הוא סיפור אודות התבגרות והתפתחות. מה גרם לכך שיעקב הפך מתם לערום והציג את יריביו השונים – עשו , לבן, כתמים ?

האירוע המכריע בעניין זה מתרחש כבר בלידתם של התאומים. –

"ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב אחיו ויקרא שמו יעקב" (פרק כ"ה,כו).

יעקב יוצא שני, ואחיזת העקב מלמדת שהוא אינו מקבל עליו את הדין. הוא שואף לעכב את אחיו ולהיות הראשון, הבכור. בשל האחיזה בעקב הוא נקרא יעקב, לאמור : זה שנגזר עליו לעקוב אחרי אחר. למלה זו שתי הוראות – ללכת אחרי, וגם – לרמות, להכשיל, כך או כך זהותו של יעקב אינה שלמה ללא אובייקט המעקב ! עשו הוא חלק מזהותו של יעקב שמשמעות שמו היא – זה-אשר-ירדוף-אחרי-אחיו ; במקביל הוראת שמו של עשו היא – העשוי, השלם. עשו אינו זקוק לאיש כדי להשלים את זהותו. הוא רק צריך ורוצה להיות הוא עצמו. על כן, יעקב לא ינוח ולא ישקוט עד שיסגל לעצמו גם את העשוויות, ואילו עשו יתבצר בתוך עצמו, ירגיש מותקף על ידי יעקב ויגיב מן הסתם או בהתקפה או בויתור.

ואכן, כשגדלים הנערים, עשו המוגמר, הקוהרנטי, יוצא החוצה אל שדה המציאות, ושם הוא עוסק בציד – הצייד חייב להתחפש, להסתוות, להכיר את דרכי החיות ומתוך כך להערים עליהן. ואילו יעקב יושב אוהלים, מרבה להתכנס לתוך עצמו, שכן אישיותו המורכבת, המסובכת, זקוקה לגיבוש פנימי. יעקב אינו איש ציד בשלב זה, אולם מהר מאוד למד יעקב לצוד את עשו באמצעות רעבונו ונזיד העדשים. אחר כך 'צד' יעקב את הברכות על ידי התחפשות. בפרשתנו רומה יעקב בעניין משכורתו ונשותיו, אך חזר והערים על לבן.

יעקב הרחיב את אישיותו והוא כולל עתה גם את יכולותיהם של יריביו. מה הפלא שעשו ביקש תחילה להרוג את יעקב ואחר כך העדיף ללכת מפניו "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו,וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו"(בראשית ל"ו,ו)

אם כן, לפנינו ספור התבגרות ששיאו במאבק עם המלאך המתואר בפרשת וישלח (סוף פרק ל"ב). ומכאן שחיי יעקב הם בעיקרם דרמה של מאבק בינו לבין אחרים. בכך הוא שונה מאבותיו. האירועים המכריעים בתולדות חיי אברהם קשורים במגעו עם אלהיו. נכון, הוא גם נפרד מלוט, לוחם בארבעת המלכים וקונה אחוזת קבר לאשתו. ועם זאת, באומרנו אברהם אנו חושבים על אברהם של העקדה, של הויכוח עם ה' אודות סדום, של ברית בין הבתרים, של 'לך-לך'. כך גם לגבי יצחק. חייו לא היו משופעים באירועים כאלה של אביו. ברור שהאירוע המכריע בחייו הוא העקדה. ובנוסף – ישועתו מעקרות, ממצוקת מים, משנאת הפלשתים. כל אלו נקשרים לה' המושיעו מצרה. יעקב לעומתם מתחיל את חייו במאבק עם אחיו על הבכורה, וממשיך להאבק על הברכה, על האשה, על המשכורת. התרכזותו של יעקב בנתונים החומריים של חייו היא כה אינטנסיבית עד שעולה השאלה באיזה מדה ראוי הוא להיות ממשיכם של אבותיו כשליח של ה'. כמייסד אומה שיושר וצדק יהיו אבני הבניין שלה. ואולם מעמד הסולם בתחילת הפרשה, מושך את יעקב לכיוון אחר. מה רואה יעקב . ממה הוא נרעש ונפחד ? מדוע הוא מזהה את המקום כבית א-להים וכשער השמים ?

יעקב רואה בסולם סמל לו עצמו. כמו הסולם, כך שתי רגליו של יעקב תחובות עמוק באדמה, בבוץ, במערבולת היחסים עם עשו. (אנו הקוראים יודעים גם על יחסים סבוכים הצפויים לו עם חותנו, נשותיו, וחלק מצאצאיו), אך ראשו של הסולם מגיע השמיימה. ומשם הוא רואה את הארץ ; את הזרע הרב ; את הברכה שיביא לכל משפחות האדמה.

דבריו של יעקב בהקיצו משנתו מבטאים יפה את שני הקטבים באישיותו : הוא זוכר את חלומו אולם אינו הולך אחרי ה' הנגלה לו בחלום אלא רק אם לחלום יהיה מימוש, ולו חלקי במציאות –

"אם יהיה ה' עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי אוכל לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לא-להים"

מפרשים רבים התקשו בביאור פסוק זה שבו ראו ביטוי לחוסר אמונה. אני מציע לראות אותו כחלק מיציאתו של יעקב לשדה המציאות. יעקב כל כך הפך לאיש שדה עד שאין הוא מסתפק באל של הבטחות נשגבות. יעקב רוצה אל המתעניין בפרטים הקטנים של חייו. הוא מצהיר ואומר – "אכן יש א-להים במקום הזה" על כן, יעקב הוא זה שכל בניו כבר מבורכים ונכללים במגרת של העדה הישראלית, שכן א-להים נמצא בכל מקום , בכל פרט בחיי יעקב.