פרשתנו פותחת בהדרכתו של יעקב, את מלאכיו – שליחיו להודיע את עשו אחיו, כי: … כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה: וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ: (ל"ב, ה'-ו')
ומפרש רש"י את לשון הגרות של יעקב: "לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכת אביך שברכני אהיה גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי".

כך, בהנמכת קומה מסוימת מתכונן יעקב לקראת פגישתו המאוחרת עם תאומו מבטן. עוד אלו הולכים וכבר חוצה יעקב את כל אשר לו ובפיוטיות שאין דומה לה הוא מתפלל: "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות: הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים".

ואולם, מיד אחר כך מתחוור לקורא, כי אותו איש תם יושב אוהלים בודד יודע בבדידותו גם להיאבק עם איש, עם עצמו, עד עלות השחר. וכשהאור יעלה תבוא גם ברכה, יוחלף גם השם ותשתנה העקמומיות ליושרה. דברים נפלאים כותב כאן הרש"ר הירש על הפסוקים:

"כל עוד הלילה פרוש על הארץ, כל עוד הכרת האדם מעורפלת, והדברים מבולבלים עד לבלי הכיר, עד בלתי יכולת לעמוד על אמתתם ובהירותם, כל אותו זמן הוא יהיה צפוי למאבק ולהתנגדות – זו תכונה של חוויה לילית, שכל עצמה אינה אלא תשובה לזעקתו של יעקב… והמאבק ימשיך עד סור חשכת לילה מעל הארץ".

מן המאבק הלילי יוצא יעקב אל אור חדש, או אז גם תבוא פמלייתו של עשו –

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא, וְעִמּוֹ, אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ; וַיַּחַץ אֶת-הַיְלָדִים, עַל-לֵאָה וְעַל-רָחֵל, וְעַל, שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן, רִאשֹׁנָה; וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים. וְהוּא, עָבַר לִפְנֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו. וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ.

עשרה פסוקים בלבד מסומנים במקרא "בנקודות" מלמעלה ובפרשתנו מנוקדות כל שש האותיות של המילה "וישקהו", עניין שהביא לפרשנויות רבות וסותרות, חלקן הפכו לאבני יסוד ביחסו של ישראל למסומלים כעשו. כך, דרך משל, במדרש בתנחומא:

ביקש עשו לנשכו, ונעשה צוארו של שיש, לכן נקוד על "וישקהו", שלא הייתה נשיקה של אמת. "ויבכו" – למה בכו? משל למה הדבר דומה? לזאב שבא לחטוף את האיל. התחיל האיל לנגחו, נכנסו שיני הזאב בקרני האיל. זה בוכה, וזה בוכה. הזאב בכה שלא יכול לעשות לו כלום, והאיל בוכה שלא יחזור ויהרגנו. אף כך עשו ויעקב: הכתוב אומר (שיר השירים ז') "צוארך כמגדל השן". ועל עשו נאמר (תהלים צ') "שני רשעים עבות". (וישלח ד')

הרעיון, כי עשו אינו יכול, בשום פנים ואופן, לגלות אהבה אל יעקב ממשיך תפיסה מסורתית רחבת היקף, המניחה לפתחו של עשו מידת חזירות, רמאות ורשעה* ומוטב לדברים שלא להיכתב גם כאן. אומר רק זאת, היא משקפת עמדה, ברוח בית מדרשו של רשב"י, שבידוע עשו שונא ליעקב.

"וישקהו" זה הטרידני שנים רבות, לא רק בשל אותה מסורת כאובה אלא בשל העובדה שנכרכה דווקא סביב מחווה אנושית אינטימית כל כך, שיש בה רק ציון פשוט של אהבה.
מיטיב 'העמק דבר' לומר דברים ברוח אחרת כשהוא מפרש:

"ויבכו, שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעורר עליו לשעה זו אהבה לעשו. וכן לדורות: בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם, אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו, כי אחינו הוא. וכמו שרבי היה אוהב אמיתי לאנטונינוס – וכן הרבה".

מתיקותה של פרשנות זו, שהיא מבקשת לתלות גם ביעקב את החשדנות, הכאב והזעם המתחלפים ברגע של הכרה "כי אחינו הוא". מתחוור, כי יש לראות את עולמם של האבות – ואחיהם – כמורכב משינויים, מהתפתחותה של הנפש ומהבנה כי יש בכוחו של מפגש להמיס את עולו של העבר. מורכבות זו משוקעת כולה בדמותו של יעקב עצמו. הוא נע בין אור לחושך, בין קודש לחול בין היותו ישראל לפעולותיו בעמים.

במאמרו של אבי מורי ז"ל: "עת לעשות לה"** הוא מבקש להתריע בפני פשטנות שמקורה בתפיסה דתית, כי לנו הפתרונים, לנו הידיעה, לנו האמת במלואה. התורה, כך כותב, מחייבת אותנו להכיר בערכיה המבקשים מפגש. אין היא רק שיטה אחת, נהפוך הוא, היא דורשת היכולת לראות את העולם בצבעים:

"סבור הייתי תמיד כי דת ישראל ומרות התורה מסבכות את החיים; שהתורה דורשת את המעשה הקטן, היומיומי, בה בשעה שאיננה מוותרת על התקווה; שהיא מעמידה דילמות שאין לפתרן (ולכן חסד עשה איתנו הקב״ה וציווה עלינו הלכות המאפשרות מידה מסוימת של שלימות במעשה בהעדר שלמות במחשבה). גירסא דינקותא שלי הייתה שקשה להיות יהודי — כי צריכים גם לשמור שבת, וגם לדאוג ליישובו של עולם; שחייבים גם ליישב את ארץ ישראל וגם לאהוב את הגר, שמוטל על היהודי גם דין וגם ״לפנים משורת הדין״".

מה שהייתה השפעתה של הפגישה על לבו של יעקב אפשר רק לשער, אך פסוקי המקרא מניחים לפתחנו סימן, כי ארע אותו דבר שהביאו, מחד, לגדור עצמו מידות וגבולות ומאידך הפך להיות שלם והרמוני:

וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ, שֵׂעִירָה. וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה, וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת; וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת, עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם סֻכּוֹת. וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹאוֹ, מִפַּדַּן אֲרָם; וַיִּחַן, אֶת-פְּנֵי הָעִיר. וַיִּקֶן אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ, מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה, קְשִׂיטָה."

יעקב, המפצל, החוצה את שיש לו לשניים, הנאבק לחייו מגיע אל העיר שכם כשהוא שלם – אך לא לזמן רב. עוד מעט תצא דינה לראות בבנות הארץ ושוב תתגלה פגיעותו של יעקב האב בכל רמ"ח איבריו שלא מנעו רצח ולא יוכלו למנוע מעשי האיבה שיתקיימו בין בניו מלאה לבנו מרחל ותתגלה במלואה אנושיותו של האיש יעקב, שהוא הרבה יותר מסך כל הדברים כולם ועליו אומר המדרש גם זאת –

״ויירא יעקב מאד ויצר לו״— אמר ר׳ יהודה ברבי אלעאי: לא היא יראה, לא היא
צרה? אלא ״ויירא״ — שלא ייהרג, ״ויצר לו״— שלא יהרוג. אמר: אם הוא מתגבר
עלי — הורגני, ואם אני מתגבר עליו — אני הורגו, זהו שנאמר: ״ויירא״ — שלא ייהרג.
״ויצר לו״ — שלא יהרוג.

דברים אלו כתבתי בגעגועים שאין להכילם, באהבה שאין כוחה של המילה להגדירה לאבי אהובי מיכאל רוזנק, שבחנוכה זה היה צריך לציין יום הולדתו ה – 81. שאהב יותר מכל דמות מקראית אחרת את יעקב אבינו, על חולשתו, על גדולת לבו ועל היותו עקוב שהפך ישר – אל. שלמדני לחיות את המתח המחייה בין תורת ישראל לעמים, בין חול לקודש ובין האור והחושך ועזרני לפתח לעצמי חוט שידרה להעמידני ישר נוכח כל אלו.

שבת שלום.

* על הפסוק "ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה את יהודית בת בארי החתי " מפרש רש"י : עשו היה נמשל לחזיר שנאמר (תהלים פ') "יכרסמנה חזיר מיער", החזיר הזה כשהוא שוכב, פושט טלפיו לומר: "ראו שאני טהור!" כך אלו – גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים.
כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן, כשהיה בן ארבעים אמר: "אבא – בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן".

** מ. רוזנק בתוך "טורי ישורון" שנה י, גליון מג״ א׳ בטבת תשל״ה, 15 בדצמבר 1974