בספר הזוהר, פרשת משפטים, מתוארת התורה כאוגדת ומסתירה בתוכה סודות-סודות, מלובשים במילים, בפסוקים, אשר מתגלים לרגעים ומיד שבים ונעלמים שוב, אבל אף על פי שמיד נסתם אותו הסוד הלבוש בלבושי התורה, הוא איננו אובד באמת מן העיניים. כך אמנם קורה, שמדי פעם מאיר פסוק כזה, או פסוק אחר, מילה כזו או מילה אחרת, ומתוכם מתנצנץ משהו שכולו חדש.
אבל משפט אחד קצר, חלקיק פסוק אחד, הוא גיבור הגיבורים שלי, ועוצמתו תמיד מורגשת, קולו נישא אליי ממקום גבוה, מראש אמנה, מראש שניר וחרמון, ממעונות אריות, מהררי נמרים – וזהו חלקיק-הפסוק: "ויגש אליו יהודה."
יהודה צועד צעד אחד קדימה, חורג ממקומו, פועל מעבר לכלים, ומשחרר את משפחות ספר בראשית, ובפרט את משפחת בני יעקב, מהמעגל הקשה של קנאת אחים, ובחירה חוזרת ונשנית של אח אחד על פני רעהו, בחירה שתמיד מביאה איתה איזה אסון, איזו בכייה לדורות. בצעד הזה שעושה יהודה הוא מצליח להמיר את יסוד הקנאה ביסוד הערבות, ולהפוך את תכונת ההיוֹת-נבחר, לתכונה של היוֹת-נוכח במלוא עומקה של נוכחות.
יהודה הניגש ניגש אל: "אליו" אל אחיו יוסף. כלומר, בה במידה שהצעד שצועד יהודה הוא צעד קדימה והחוצה מתוך מצב שנראה שאין ממנו מוצא, זהו גם צעד פנימה, אל תוך אינטימיות עם אדם אחר, שאולי יהודה אינו יודע, אבל משהו בו – או לפחות בנו, היהודים היום – יודע, שהוא אחיו.
הפרשן חזקוני מזהה את הרגע כרגע של כינון אינטימיות:
"ויגש אליו יהודה" אומר חזקוני, יהודה ניגש "כי אין בידו יכולת להוציא כל איש מעליו כמו שעשה יוסף." והמילים "באזני אדני" על פי חזקוני, פירושן: "רוצה אני לדבר אליך בחשאי."

גם ר' לוי יצחק מברדיצ'ב מתעכב על נקודה זו, כשהוא כותב בספר קדושת לוי על פרשתנו:

דיהודה רצה להתעורר ביוסף מדת רחמנות בכדי שבעבור זה לבבו
יבין וישמע לדבריו בהתחננו אליו אכן הרגיש כי יבא לזה ע"ד שאמרו
רז"ל דברים היוצאין מן הלב נכנסים אל הלב וכה היה דעתו בהתקרבו
לדבר אכן אין במשמעות דבריהם כ"א בזה האופן כאשר ידבר עם חבירו
מפה אל פה אז יקח חבירו מתק דבריו אז ניכרין דברי אמת.

האימרה "ניכרין דברי אמת" פירושה שאם דבריך אמת, הרי שאי אפשר שהלב לא יכיר בה ככזו. כשאדם מדבר עם חברו דברים היוצאים מן הלב הרי שאין ספק שהם גם ייכנסו ללבו של השומע. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב מסביר שכדי לדבר דברים היוצאים מן הלב צריך נסיבות מסוימות. בעיצומה של מסיבת מרעים, כשלא ברור מי מקשיב לי ומי לא, ואל מי מופנים דבריי ואל מי לא, לא אוכל להחליט פתאום – "עכשיו אדבר דברים היוצאים מן הלב!" רק "כאשר ידבר עם חבירה מפה אל פה" אומר ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, אפשר שיהיו הדברים יוצאים מן הלב, ואז "יקח חברו מתק דבריו" ויהיו "ניכרין דברי אמת."
ומהם דברי האמת שמושמעים כאן ומצליחים לפתוח פתח במעגל הקסם הטרגי של האיבה בין האחים לבית יעקב?
בפרשת מקץ זיהו אחי יוסף את עצמם כאחים שלוש פעמים. פעמיים בדברם ליוסף (מ"ב:י"א;מ"ב:י"ג,), ופעם בדברם ליעקב (מ"ב:ל"ב). בשלושת המקרים הם מגדירים את עצמם כאחים מאותו האב, "בני איש אחד" או "בני אבינו האחד". את הדבר הכואב באמת הם לא אומרים, והוא היות יוסף ובנימין שונים בכך שהם בני האישה האהובה יותר. ברגע הזה, בפרשת ויגש, כאשר נראה שהאסון המשפחתי עומד להגיע לנקודת הקצה הכי נוראה, מוכן יהודה לעמוד נכוחה מול הכאב האמיתי של אביו, ולהודות, קודם כל בפני עצמו, שמשהו ביוסף ובנימין יקר ליעקב יותר מאשר בכל שאר האחים. ובמקום שיציג שוב את עצמו עם אחיו כבני איש אחד, כך אומר יהודה:
יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ:

כאן, ברגע של דיבור מפה אל פה, דיבור בקרבה, קרבה שהיא אפילו פיסית – יהודה ממש ניגש אל יוסף – דיבור היוצא מן הלב, כאן ברגע הזה ניכרים דברי אמת. אלה דברי אמת שמעבר לשאלות האם נכון היה שיעקב יעדיף בן אחד על פני האחרים, והאם נכון היה מצדו של יוסף לייסר כל כך את אביו הזקן מהרגע שבו הוא פוגש את אחיו ומתנכר אליהם ועד לרגע שבו הוא מתוודע אליהם. אלה השאלות הגדולות של החיים: מדוע אוהבים אדם אחד יותר מאשר אדם אחר, ומדוע קשה כל כך לעבור מניכור לקרבה. על שאלות כאלה אפשר לענות רק במילים של יוסף (מ"ה:ח') "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה" הנה, למקומי הרגשי, למקומי בתוך חיי, "כִּי הָאֱלֹהִים" – לפעמים גורלנו האישי והרגשי מתגלגל בלי שליטה. אבל האמת עשויה לרפא.

הפלא הגדול הוא, שאחרי שאומר יהודה את הדברים בקול רם ובאוזניו של יוסף, אין באמת עוד זכר להעדפת בני האישה האהובה על פני בני הנשים אחרות. "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ" אומר יוסף לאחיו (מ"ה:ה"), והעצב והמרירות שביחסי אחים כמו נמחה גם מהמשך התורה.
בפרשת ויחי נעצור לרגע את נשימתנו כשנראה את יעקב, שעיניו "כבדו מזוקן", מתעקש לשחזר ולבכר תאום צעיר על פני אחיו הבכור בברכת "אחיו הקטן יגדל ממנו." אבל מיד ננשום לרווחה כשנראה שהדברים עוברים בשלום, אנחנו בעולם אחר. ועוד מעט, בספר שמות, נפגוש את אהרן הכהן, ונגלה שאפשר אפילו לשמוח בעומק הלב לנוכח פני אחיך הקטן, שנבחר, משום מה, להיות גדול אף ממך.
תחילת פרשתנו היא מפגש אינטימי, יהודה ניגש ליוסף, ובדיבור מפה אל פה, באינטימיות הגדולה ביותר, יוצאים דברים מן הלב, הם אמיתיים, ואפשר אפילו לשמוע אותם. אבל פרשתנו לא מסתפקת באמת שבחדרי חדרים. כשיוסף נותן את קולו בבכי, כל מצרים שומעים אותו. וזה גם הרגע שבו אין עוד ממש לנראטיב שעל פיו יוסף הוא האח המועדף. האמת הציבורית, הפומבית, הגלויה איננה תמיד אותה אמת של חדרי החדרים, אבל זו וגם זו, אמיתות הן, ולזו גם לזו זמן משלהן. אולי משום כך גם פסוקי התורה מעדיפים להתלבש מיד אחרי שהם מתגלים וחוזר חלילה, ברצוֹא-ושוב מגרה ומתסכל, ואנו בחיינו מרגישים שהעולם הזה איננו תמיד מקום שבו "ניכרים דברי אמת".