למות כמו רחל
כשהנפש רועדת כציפור
רוצה להמלט.
מעבר לאהל עמדו נבהלים יעקב ויוסף,
דברו בה רתת.
כל ימי חיה מתהפכים בה.
כתינוק הרוצה להולד.

כמה קשה.
אהבת יעקב אכלה בה
בכל פה.
עכשיו כשהנפש יוצאת
אין לה חפץ בכל זה.

לפתע צווח התינוק
ובא יעקב אל האהל
אך רחל אינה מרגישה
עדנה שוטפת את פניה
וראשה.

מנוחה גדולה ירדה עליה.
נשמת אפה שוב לא תרעיד נוצה.
הניחו אותה בין אבני הרים
ולא הספידוה.
למות כמו רחל
אני רוצה.

כמו רחל / דליה רביקוביץ

את השיר "למות כמו רחל" קראתי לראשונה במסגרת שעורי ספרות מוגבר בתיכון. יותר מכל אני זוכרת את השקט שהשתרר אחר שסיימה המורה לקרוא בו. נדהמנו, בלשון המעטה, הן מן התאטרליות הנפלאה שליוותה את קריאתו של השיר הן מתוכנו המרגש, המרטיט ומסיומו המפתיע. רביקוביץ רקמה לנו תמונה בצבע של הכאב, העייפות, צווחת הלידה והמוות ולא הצלחנו להבין כיצד זה הניחו את רחל על האבן, ולא הספידוה. כל נים ונים בגוף צרח שערורייה (!!) על שהפקירוה בין האבנים. לנגד עייני ראיתיה, מאכל לשועלים סובבים. כמה דקות אחר כך דרשה במפגיע המורה שננסה לבחון זאת אחרת: "אינכן רואות", אמרה לנו, "אין מה לומר על אישיות כשל רחל. היא הייתה מעבר למילים, מעבר ליכולת ההמשגה. היא הייתה נעלה מכולם. הניחוה על האבנים ובשקט בשקט צעדו אחורנית, מבלי להסיר מבטם ממנה". אותו היום הלכתי הביתה והתפללתי בלבי, כמו שרק מתבגרת רומנטית יודעת להתפלל:
למות כמו רחל אני רוצה.

פרשת השבוע שלנו מקפלת בתוכה שלל מאורעות ודרמות הדורשים כולם התייחסות, ובכלל זה יולדת רחל את בנימין ונפטרת מן העולם. חמישה פסוקים כואבים עד ייאוש מגוללים עניין זה ולעומתם נראה ברור לעין, כי מרכז העלילה הוא בפגישתם המחודשת, אחר עשרים שנות ניכור ובריחה, של האחים עשו ויעקב.
"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו..וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו ויירא יעקב מאוד ויצר לו"
ביד אומן מתאר הכתוב את הכנות הליל של יעקב, שהן רוויות פחד מפני מות הבנים והנשים, וצער על שעלול יעקב עצמו להרוג את אחיו באם יתגבר על חוזקו של שר המלחמה הגדול. באותו הלילה נאבק יעקב עם האיש, הוא המלאך, הוא שליח עשו הוא יעקב עצמו הנאבק עם נפשו, ורק הזריחה מאירה אותו כמי שיכל למלאך והוא מקבל את שמו החדש – ישראל. היום עולה על יעקב כשהוא פצוע רגל אך שלם ואת הפחדים מחליפה הראייה, המאפשרת התכוננות שיש בה חשש אך היא מתונה יותר במצוקה שליוותה אותו לילה.
"וישא יעקב עיניו והנה עשו בא ועמו ארבע מאות איש ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות" .
אחר כך יחזור עשו אל שעיר ויעקב ילך אל שכם שם יצב מזבח שני, אחר שהקים מצבה בפרשת ויצא
(עוד שתי מצבות שונות יציב יעקב אחר כך) ויקרא לו אל אלהי ישראל.

עם ישיבתו בארץ ובטחונו באשר יש לו יבואו צרות גדולות בדמות ספור אונס דינה, מות דבורה מיניקת אמו רבקה, מות אביו יצחק ומות רחל האהובה. על כולן עובר יעקב כמעט בשתיקה. אונו וגבורתו, עובדת היותו מגולל אבנים על פי באר ולוחם עם שרפים כמעט ואיננה מורגשת עוד. כאילו זקנה קפצה על האיש, או אדישות בלתי מובנת נוכח אירועים משמעותיים כל כך. כביכול שתי זירות התרחשות לפנינו: זו שמציירת דרמה גדולה אך למעשה נרגעת עם חיבוק עשו ונשיקתו ליעקב, וזו שיש בה מאבקי חיים של נאנסת אומללה, השותקת את כאבה, הורים הנפרדים מן העולם ואישה המתקשה ללדת את חלומה ונופחת נשמתה עם צאתו של הוולד. החיים, על השמחה והכאב, פורצים החוצה מעם השורות ומשום מה אין הם מעוררים את אותה מידת ההתכוננות והעוצמה שאפיינה את יעקב קודם לכן.
יתכן ואפשר להבין התנהגות זו בחוויה אחרת שעבר יעקב, עת חלם את חלום הסולם ונגלה
אליו האלוהים:

"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך…והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" (כ"ח י"ב – ט"ו)

יעקב מכיר בנוכחות האלוהים, יודע כי האל מנווט דרכו. הוא מציב מצבות – המקבילות יפה לחוויית המלאך הניצב והסולם המוצב, אחר שנשמר מעם המוות או בבואו ארצה. הוא מציב מצבות אחר שהאלוהים הבטיחו נחלה וזרע וכשמתה רחל, משאירה לו צאצא נוסף, בדיוק כפי שהבטיחו האל שעה קלה קודם לכן. כל אלו, כך נראה לי, מסיטים אותו מחוויות הקיום שלו עצמו ומאפשרים לו לפעול בתחום הייעוד המובטח. יעקב מבין כי הוא חלק מתוכנית אלוהית אך בין לבין הוא מפספס את בתו ואת בניו החוטאים, את מות הוריו ואת פטירת אשתו. אפילו את היראה הגדולה שהיא יראה בלידה איננו רואה (ומעניינת העובדה כי על שניהם מספר הכתוב שיראו) וכמה נורא שמנחמת אותה המיילדת, שאולי גם היא מונעת מכוח הייעוד הלאומי או שמא הכירה את תחרות רחל בלאה על צאצאי יעקב, כי בן נולד לה. וכמה משמעותית העובדה כי צוואתה של רחל לא קוימה על ידי יעקב, והוא משנה שמו של הרך הנולד אחר שזו האחרונה איננה עוד להגיב.
ברם, לקראת מותו שלו יתאפשר לו להביט אל חייו ולסכמם, או אז יטיח ביקורתו הנוקבת כלפי שמעון ולוי שסרחו ורצחו ויבטא צערו העמוק על מות רעייתו ואהבתו הגדולה:
"ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען" (מ"ח, ז')

רחל הנאהבת כל כך, הסוערת במזגה, יפת התואר שיושבה על הדרך ומתפללת בעד בניה היוצאים לגלות. זו שהביאה את יעקב לנשק לה עוד בטרם ידע עליה דבר אך על תחושותיה כלפיו אנו יודעים כה מעט (ואולי בכלל אכלה אותה בכל פה אהבתו הגדולה של אישה). רחל שדורשים בה חז"ל שהיו מתנותיה לאומה קטנות ורק לשעה קלה אך היא עצמה נשארה חקוקה. דליה רביקוביץ מספרת שלא הספידוך במילים – הרשי לי להקדיש לך מעט מן האור, להסיטו מן המאבק הגברי, הנצחי, בין עשיו לישראל ולהפנותו אליך ואל כאבייך ואל היראה הגדולה שיראת בשעת לידה, עת ידעת אולי שבא לכל זה סוף.
ולא, אינני רוצה עוד למות כמו רחל.