המעגל – יעקב אורלנד – מתוך מבחר כתבים כ"ב עמ' 207

("אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שמשים עצמו כמי שאינו" – חולין פט' ע"א)
("היודעים אינם מדברים והמדברים אינם יודעים" – כתבי הסתר של טיבט)

אלה שאינם יודעים
והם יודעים שאינם יודעים –
אשריהם
כי להם הנעלם.

אבל אחר מותם יקומו לילה
אלה שאינם יודעים כי אינם יודעים,
והארץ תהיה תוהו
וחושך
ותהום.

עד שיהי אור
ותזרח שוב הדעת
על אלה היודעים שאינם יודעים,
ונמצא העולם נגאל
ושלם המעגל.

הפרשה סוגרת את מעגל חייו של אברהם, פותחת במות שרה ובקניית אחוזת קבר. מותה מתואר בסמיכות לניסיון העקידה, בו בולט אי שיתופה של שרה בעקידה. המדרש דורש את הסמיכות ואומר שמותה היה תוצאה של 'מעשה השטן' המספר לשרה על אודות העקידה, ליבה אינו מכיל ידיעה זו. בתיאור מות שרה זועקת היעדרות בכיו של בנה יצחק על מותה, בעיקר בשל התיאור בסוף הפרשה שבקבורת אברהם האב נוכחים שני בניו יצחק וישמעאל (בראשית כה', ט').
המשך הפרשה מתאר את חיפוש העבד אחר אישה ליצחק, ועד לתיאור בוא רבקה למלא את מקומה של שרה. המפגש בראיה בין יצחק לרבקה אירע בשדה ב'באר לחי רואי' הלוא הוא בארה של הגר. עולה השאלה, האם יצחק מכריז ואומר 'אמי בגדה בי בשולחה אותי לעקידה ולא מחתה, ולו בדיעבד, לאחר ששבנו.'
בואה של רבקה לאוהל שרה מביא אהבה לחייו ונחמה על מות אמו.
בחתימת הפרשה אברהם נושא לאישה את קטורה ולדעת חז"ל הלוא היא הגר אם בנו ישמעאל, סגירת מעגל, ממעמד של שפחה לאישה היולדת לאברהם עוד ששה בנים. אברהם נאסף אל עמיו ונקבר במערת המכפלה ויצחק יושב 'עם באר לחי רואי'.

ניתן לתאר את תולדות חיי אברהם כרצף של ויתורים ובלשון המשנה והמדרש 'ניסיונות'.
עליו לעזוב את אביו (ומן הסתם גם את אמו) ולצאת למסע 'לך – לך'. למרות שבכתוב משתמע שעזב את חרן לאחר מות אביו הרי בחישוב שנותיו מתברר שעזב את אביו בחייו.
נדרש לוותר על רגשותיו ולגרש את שפחתו ההרה לו,
נדרש להבין שאין הוא אדון על גופו וצווה למול את עורלתו בברית מילה.
נדרש 'במילים' לוותר על אשתו בכנותו אותה 'אחותי' לפרעה ולאבימלך.
נדרש להילחם ולשחרר את לוט
נדרש לגרש בשנית את הגר עם בנם המשותף ישמעאל.
נדרש כמעט לוותר על בנו יצחק בעקידה.
נדרש בפרשה שלפנינו לוותר על הברכה 'כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם' ועליו לקנות את אחוזת הקבר 'מערת המכפלה' על מנת לקבור את שרה אשתו.
אברהם לומד:
חשבת שגופך שלך – תימול את בשר עורלתך !
חשבת שבנך שלך – עקוד, גרש !
חשבת שהארץ ירושה לך ולבניך – קנה חלקת קבר !

המשנה (אבות ה', ג') אומרת: "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום".
או במדרש (אבות דרבי נתן נו"א לג): "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו לפני הקב"ה ובכולן נמצא שלם. אלו הן שניים בלך לך. ב' בשני בניו. ב' בשתי נשיו. אחד עם המלכים. ואחד בין הבתרים. ואחד באור כשדים. ואחד בברית מילה. וכל כך למה, כדי שכשיבוא אברהם אבינו ליטול שכרו שיהיו אומות העולם אומרים: יותר מכולנו, יותר מכל שווה אברהם ליטול שכרו, ועליו הוא אומר "לך אכול בשמחה את לחמך ושתה בלב טוב יינך" (קהלת ט' ז')".
נראה שעשרת הניסיונות הן כסולם עולה בדרגת קושי העמידה בניסיון, הקשה שבניסיונות הלוא הוא העקידה. העקידה הביאה למסורת ענפה של מוות על קידוש השם עד כדי פיתוח מדרש בימי הביניים (כנראה כתגובה למות קידוש השם בעת מסעי הצלב), שהעקידה אכן נערכה ויצחק נעקד, מת וקם לתחייה. אפר עצמות אדם משמש כחלק מטקס תענית הציבור והוא מסמל את עקידת יצחק (עיינו תוספות ד"ה 'ונותנין', ב' תענית טו' ע"ב).

ברם ישנה מסורת נוספת, (אודה למוטי ארד על הכוונתו מרחוק) בפירוש רבינו יונה (ספרד, מאה יג') למשנה באבות נאמר: "התשיעי לעקידת יצחק בנו שכתוב בה "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", וכי עד עכשיו לא היה יודע והלא הכל גלוי וצפוי לפניו אלא כשנודע הדבר לבריות קורא הקב"ה בו "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" ובא להודיענו כי יראת שמים גדולה מכל המצות שבתורה, שבכל הנסיונות לא אמר לו כי ירא אלהים אתה חוץ מזו, מפני שהיה הניסיון הגדול שבכולם כי לקח בנו להעלותו עולה.
העשירי קבורת שרה. שנאמר לו "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה". וכשמתה אשתו לא מצא מקום לקברה עד שקנאו ולא הרהר. להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו היה מנסהו לגלות לבריות כי ירא אלהים ושלם בכל המדות".

מסורת זו מצויה אף בדברי רבינו תם (ספר הישר החידושים קמג', צרפת, מאה יב'), תיאור ניסיון זה מקורו בתלמוד הבבלי (סנהדרין קיא' ע"א, ובבבלי בבא בתרא טז' ע"א).

ניסיון זה מפורש בספר היובלים (מהספרים החיצוניים פרק יט', ב' – י', מהמאה השנייה לפה"ס, ספר המתאר את תולדות עם ישראל על פי סדרי שנות היובל ומכאן שמו):
"ובשנה הראשונה אשר בשבוע השלישי אשר ביובל הזה, כלו ימי חיי שרה ותמת בחברון. וילך אברהם לבכותה ולקוברה, וינסהו, התארך רוחו אם יחטא באמרי פיו, וימצא ארך אפים בזה ולא יכעס. כי באורך רוח דבר עם בני חת, כי יתנו לו מקום לקבור את מתו בו. וה' נתן את חינו בעיני כל רואיו ויבקש ברוך לב את בני חת ויתנו לו את ארץ מערת המכפלה אשר מול ממרא אשר היא חברון בארבע מאות כסף. והם ביקשוהו לאמור, נתן לך חינם והוא לא לקח מידם חינם, כי נתן את מחיר המקום כסף שלם, וישתחו להם אפים ארצה ואחר קבר את מתו במערת המכפלה. ויהיו כל ימי שרה מאה ועשרים ושבע שנים והם יובלים שנים וארבעה שבועות ושנה אחת, אלה ימי שני חיי שרה. וזה הניסיון העשירי אשר נוסה בו אברהם, וימצא נאמן וארך רוח. ולא דבר דבר על אודות הדברים אשר בארץ אשר אמר ה' לתיתה לו ולזרעו אחריו, כי אם בקש שם לקבור את מתו, כי נמצא נאמן וארך רוח, ויכתב אוהב ה' בלוחות השמים."

מסורת זו מציבה את הניסיון בסוגית הבעלות על ארץ ישראל בדרגה אחת עם העקידה. השאלה אינה, האם הארץ הובטחה לאברהם אלא מהי משמעות ההבטחה, האם פירושה שכל רכוש הארץ לאברהם ולזרעו או שמא הבעלות מחייבת אורך רוח ולעיתים יש לוותר.

דומה שניסיון זה בא לידי ביטוי בביאור סיבת מריבת רועי לוט עם רועי אברהם.

"וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה". (בראשית פרק יג', ז' – ט')

על מה הייתה המריבה?
המדרש (ב"ר מ', ז') מסביר: " "ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט",
ר' ברכיה בשם ר' יודה: בהמתו שלאברהם הייתה יוצאה זמומה (חסומה) ושל לוט לא הייתה יוצאה זמומה (חסומה),
אמרו (שאלו) להם רועי אברהם (לרועי לוט): הותר הגזל ?
אמרו להם רועי לוט: כך אמר הקב"ה לאברהם "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית יב ז) ואברהם פרדה עקרה הוא אינו מוליד ולוט יורשו ומדידהון אכלין (אנו אוכלים משלנו !),
אמר להם הקב"ה: כך אמרתי לו "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (בראשית טו יח) אימתי? לכשיעקרו ז' עממים מתוכה "והכנעני והפריזי אז יושב בארץ" וגו' – עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ."

אברהם הורה לרועיו להישמר מרעיית מרעה בשדות זרים ואילו רועי לוט בטוחים שהארץ וכל אשר עליה היא ירושתם, כיורשי אברם הבלעדיים. המדרש מדגיש שהארץ תינתן כירושה לישראל רק כשיעקרו שבעת העמים מתוכה.

הרמב"ן (בראשית יג', ז') מביא את רש"י ואת המדרש ואומר:
"ואני תמה, כי המתנה שנאמרה לאברם, לזרעו הייתה, שנאמר למעלה (יב ז) "לזרעך אתן את הארץ הזאת", והיאך יירשנו לוט. אולי שמעו הרועים המתנה וטעו, והכתוב אומר כי גם ללוט גם לאברם איננה עתה. ולפי זה מה שאמר תחילה "כי היה רכושם רב", לאמור, כי מפני הרכוש הרב לא ישא אותם הארץ, והוצרכו רועי לוט להכניס מקניהם בשדות שיש להם בעלים, וזאת סבת המריבה:
ועל דרך הפשט הייתה המריבה על המרעה, כי לא נשא אותם הארץ…"

בפרשה שלנו נאמר שבבוא עבד אברהם לבית לבן "וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ". (בראשית פרק כד', לב')

מסביר רש"י על פי המדרש (ב"ר ס', ח') שהעבד התיר את זמם הגמלים, שהיה סותם פיהם שלא ירעו בשדות אחרים.
המדרש מוסיף ואומר (תרגום מארמית): "ר' הונא ר' ירמיה שאל לר' חייא בר רבה לא היו גמליו שלאבינו אברהם דומין לחמורו של ר' פינחס בן יאיר.
חמורו של ר' פנחס בן יאיר לקחוהו שודדים, שהתה אצלם שלושה ימים ולא טעמה כלום, אמרו השודדים: סופה שתמות ומסרחת עלינו. שחררוה ונכנסה לבית אדוניה,
כיוון שנכנסה, נהקה והכיר ר' פנחס בן יאיר קולה,
אמר: פתחו לאותה ענייה ותנו לה שתאכל שהרי שלושה ימים לא טעמה דבר.
נתנו בפניה שעורים ולא אכלה. שאל ר' פנחס האם השעורים מתוקנים, כלומר האם עשרתם אותם. אמרו: כן.
האם הפרשתם דמאי (אולי השעורים בספק עושרו ויש להקפיד ולעשר בשנית). אמרו: והרי אין צורך לעשר את הדמאי לבהמות, הלוא כך למדנו רבינו: 'הלוקח זרע לבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ולסוך בו את הכלים פטור מן הדמאי'
אמר הרב: ומה אעשה, והיא מחמרת על עצמה".
מדרש זה מציין את רגישות עבד אברהם מן הגזל עד כדי כך שנאלץ לזמום את פי הגמלים, מעשה שר' פנחס בן יאיר החסיד לא נזקק לו, שהרי בהמתו הקפידה מעצמה.
הרמב"ן מביא מדרש זה ואומר: "וזו שאלה לסתור, פתוח הזמם,
כי אי אפשר שיהיה החסידות בביתו של רבי פנחס בן יאיר גדול יותר מביתו של אברהם אבינו, וכאשר חמורו של רבי פנחס בן יאיר איננו צריך להשתמר מן הדברים האסורים לבעליו להאכילו, כל שכן גמליו של אברהם אבינו, ואין צריך לזממם, כי לא יאונה לצדיק כל און".

בימינו יש לשאול – הבטחת הארץ לזרעו של אברהם קוימה, ברם מצויים בקרבנו צאצאי עמים אחרים, כיצד עלינו לנהוג ?
האם נשים זמם בפינו ובפי בהמתינו או האם נסמוך על התנהגות בהמתו של החסיד, או כדברי הרמב"ן 'כח לא יאונה לצדיק כל און', ואולי יש לנהוג ולחנך לאורך רוח ולויתור.

אסיים בדברי המדרש (אליהו זוטא, כב') הדורש קשר בין עשרת הניסיונות שנתנסה אברהם ועמד בהם לבין עשרת ימי תשובה, ואומר המדרש:
"גדולה תשובה שמרפאת את ישראל מעוונותיהם שנאמר "ארפא משובתם אוהבם נדבה" (הושע י"ד ה'). רבי נהוראי אומר מפני מה נתנה קורת רוח לישראל עשרת ימים מראש השנה ועד יום הכפורים, כנגד עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו ונמצא שלם בכולן,
לפיכך נתן הקב"ה לישראל עשרת הימים שבין ר"ה ליוה"כ, וכנגד עשרת הדברות שקבלו ישראל בסיני,
לפיכך נתן הקב"ה לישראל עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שאם יעשו ישראל תשובה, יקבלם בתשובה שלימה לפניו, לכך נאמר "לכו נא ונוכחה יאמר ה' " (ישעיה א', יח')".

יום כיפור, היום העשירי, מייצג את הניסיון העשירי, מסמל את ניסיון העקידה והמסר יהיה להקריב את היקר מכול ולמות על קידוש השם,
ואולי מסמל הוא (גם) את הניסיון בקניית מערת המכפלה, קניית חבלי ארץ, למרות שהארץ שלנו, יש ללמוד לעיתים גם לוותר.
שאלה?