מתחילים מבראשית,

אחרי ההתחלה, אחרי ריח החגים, אחרי השפע החדש שכל אחד קיבל לשנה החדשה, אחרי שעברנו רגרסיה חיובית , חזרנו לזכרונות של יום הרת עולם, החזרנו את עצמנו לזכרון של רגע הראשית, של התגלות המלכות דרך פסוקי זכרונות מלכויות ושופרות.

אנחנו קמים כל בוקר, מחכים לגשם ומתחילים לקרוא שוב את סיפורי הראשית, של הסיפור הגדול.

אנו מלווים את בריאת האדם, את הנפילה , נכנסים לתיבה כדי להינצל מהמבול ופוגשים ברגע של חסד והתגלות את האפשרות לשמוע את דבר ה'אינסופי' הקורא לכל אדם "לך לך" .האפשרות של ההתגלות קיימת, יש אפשרות לסיפור: "וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:" (בראשית , יח', א')

היש דרך להתגלות?

א"ר חנינא בר איסי פעמים שאין העולם ומלואו מחזיקים כבוד אלהותו פעמים שהוא מדבר עם האדם מבין שערות ראשו זה מה שכתוב: (איוב לח) ויען ה' את איוב מן הסערה וגו' מבין שערות ראשו " (בראשית רבה ד', ד').

ומה זה שערות ראשו?

ישנן שתי דרכים להתגלות – דרך העולם, הטבע , הבריאה. ודרך נוספת היא הסיפור האישי, גילוי ביוגרפי, 'מבין שערות ראשו'. אני יכול להתבונן היכן האינסופי נגלה בעולם, ויכול להתבונן בחיי .
הדמויות שאנו פוגשים, האירועים והשפה הם בעלי רטט של "ראשית" , וראשית הינה תמיד מעוררת שאלה , תמיד מעמידה אפשרות לפרשנות וליצירת סיפור.
אברהם, שבגיל 75 יוצא מחרן "אל הארץ אשר אשר אראך" ,(בראשית, יב', א') שומע קול ומתחיל ללכת. הליכה שיש בה הבטחה:
"ואעשך לגוי גדול .. ונברכו בך כל משפחות האדמה" (שם, פס' ב')

ובמדרש:

ר' יוחנן פתר קרייא (את הפסוק) באברהם אבינו בשעה שאמר לו הקב"ה לך לך מארצך וממולדתך. למה היה דומה? לצלוחית של פוליטון (בשמים, ריח טוב) שהייתה מונחת בזוית אחת ולא היה ריחה נודף. בא אחד וטלטלה ממקומה והיה ריחה נודף. אף כן אמר הקב"ה לאברהם, אברהם הרבה מעשים טובים יש לך, הרבה מצות יש לך ,טלטל עצמך בעולם ושמך מתגדל בעולמי (בראשית יב) לך לך -מה כתיב בתריה (שם) ואעשך לגוי גדול…(מדרש רבה שיר השירים א/כב)

אברהם מתחיל דרכו בטלטול, הליכה שאין לה סוף, טלטול ההופך אותו לאדם גדול, 'גוי גדול'. אבל אותו טלטול טומן בחובו לא רק הליכה ממקום למקום,אלא התנסויות, ניסיונות שמוציאים ממנו את כל אותם כוחות הטמונים בו.

"אמרת ה' צרופה. שצרפו הקב"ה בעשר נסיונות. ואלו הן – כשירד לתוך כבשן האש, שנאמר (שם טו, ז) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. שנים, כשאמר לו לך לך. ושנים בשרה. בהגר, (שם טז, ב) בא נא אל שפחתי. ובישמעאל, (שם כא, י) גרש האמה הזאת. ובמלכים, (שם יד, יד) וירק את חניכיו. ובמילה, שאמר לו הקב"ה (שם יז, א) התהלך לפני והיה תמים. ובין הבתרים, כשראה המלכיות משעבדות לבניו. וביצחק, (שם כב, ב) קח נא את בנך את יחידך. הוי, אמרת ה' צרופה"(מדרש תהלים מזמור י"ח)

הנסיון יוצר טלטלה המגלה באדם כוחות מכוסים ואף יוצרת אותם. וריחו של האדם נודף, "ואעשך לגוי גדול".
הנסיון דורש מהאדם בדיקה של גבולות, הכרעה של חיים, ולפעמים אלו הכרעות של חוט השערה "מבין שערות ראשו".

הנסיון הינו מפגש עם האזור שמעבר לגבול שתחמתי את עצמי, ואולי זה הקושי המרכזי.
מהותי נדרשת להתמודד עם המציאות, לעצב אותה, לדייק את חלומותי , ומאפשרת נקודות ממשק חדשות ביני לבין העולם. חלקים שנמצאים או אפשריים בתוכי ואפילו לי הם זרים ,הולכים וצומחים ואני אומר להם 'כן'.
המציאות תובעת ממני ללכת 'הלאה', להכריע ולממש.

אברהם יצא לדרך, מה הניע אותו מעבר ל'קול' (לך לך)? אברהם מתואר בכתבי סוד וחסידות כדמות המחפשת את שורש החיים :

"… כאשר התחיל אברהם אבינו ע"ה, התחיל לבקש ולחפש אחר שורש החיים שלו, אחרי הבינו אשר כל חמדת עוה"ז לא יתכנו להקראות בשם חיים אמיתיים. כי כל חמדת עוה"ז הוא רק להסיר טרדות והמניעות ואחרי אשר יתבטלו כל הטרדות מה יהי' גוף החיים אשר עליו נקראת העולם, ע"ז אמר לו הש"י לך לך היינו לעצמך כי באמת כל דברי עוה"ז לא יקראו בשם חיים ועיקר החיים תמצא בך.."(מי השלוח, לך לך).

אברהם מתואר כאן לא כמי שיום אחד שומע קולות ומתחיל ללכת, אלא כמי שחי באי נחת, קשוב לאותו קול מטריד של, למה? ובשביל מה? קול המבחין באיכויות שונות בחיי האדם. בתדרים שונים של טרדה ושקט. הוא אינו מוצא שלווה גם ברגעי השקט, גם רגעי החסד לא מצליחים לגעת במקום של חיים. חייו אינם חיים. הרבה מרגעי השקט ואף השמחה מונעים על ידי מילוי חסרון, על ידי הרגיעה שבהסרת הטרדה, על ידי האושר של ההרפיה. ובמקום הזה הקול האלוהי מדבר,קול ממקום אחר, מאיכות אחרת:

"… ויאמר יהו"ה אל אברם לך לך, אמר רבי אלעזר, לך לך לגרמך, לאתקנא גרמך, (לאתקפא) לאתקנא דרגא דילך, לך לך (לך לך לעצמך,לתקן עצמך לתקן הדרגה שלך)דהא קב"ה יהיב ליה לאברהם רוחא דחכמתא, (שהרי הקב"ה נתן לאברהם רוח חכמה) והוה ידע ומצרף סטרי דישובי עלמא ואסתכל בהו (והיה יודע ומצרף צדדי ישוב העולם והסתכל בהם ), … וידע חילין די ממנן על סטרי ישובא (וידע את הכוחות שממונים על צדדי הישוב).כד מטא לגו נקודה דאמצעיתא דישובא תקיל בתיקלא ולא הוה סליק בידיה (כאשר הגיע לתוך הנקודה של אמצע הישוב שקל במשקל ולא היה עולה בידו)…וחמא דהא מתמן אשתיל כל עלמא אשגח וצרף ותקל למנדע, וחמא דהא חילא עלאה דעלה לית ליה שעורא עמיק וסתים (וראה שמשם נשתל/נתייסד כל העולם, שקל וצרף וראה שכוח עליון שעליה, אין לו שיעור ועומק והוא סתום)… כיון דחמא קב"ה אתערותא דיליה ותיאובתא דיליה, מיד אתגלי עליה (כיוון שראה הקב"ה את ההתעוררות שלו וההשתוקקות שלו מיד נגלה עליו) "

הזוהר מתאר את אברהם כדמות של חכם המצליח לעמוד על החכמה של הדברים בעולם , אבל הדברים הללו בתחושתו/הבנתו הינם רק 'צדדים'. ישנה אותה נקודה אמצעית שנעלמת ממנו. הוא גם מבין שהנקודה הנעלמה איננה עוד נקודה אלא שממנה הושתת העולם. היא עמוקה וסתומה, והוא אינו מצליח לעמוד עליה. הרבה חכמה , הרבה כוחות והעיקר חסר מהספר. וכאן האדם זוכה לגילוי- לכאורה פשוט, לכאורה כבר שמענו עליו, אבל אולי לא תמיד שמענו על המחיר:
"עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם" …(משנה, מסכת אבות פרק ה', ג')
הגילוי הינו רק כיוון-
"לך לך לתקן עצמך לתקן את דרגתך" (זוהר לפרשת לך לך דף ע"ז ע' ב')

אברהם זוכה להתגלות, השתוקקות המביאה אותו לכך שהאל יתגלה אליו-

התגלות שהיא התחלה של דרך , הדורשת ממנו להפוך "לאדם גדול". התגלות הדורשת ניסיונות: אמונה גם כשזה אבסורד (אולי כי ככה זה בחיים) של עמידה מול ספק והכרעה, כגון: להלחם על הצלתה של תרבות מושחתת או לוותר, להקריב את היקר לו מכל או להכריע אחרת. אבל גם לניסיון יש כנראה מקומות של גבול, בסיפור העקידה בפרשתנו נאמר בפרק כב':

(טו) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם:
(טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהֹוָה כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידך:
(יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו:
(יח) וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי:

ובמדרש:

" ויקרא מלאך ה' שנית ויאמר בי נשבעתי מה צורך לשבועה זו א"ל השבע לי שאין אתה מנסה אותי עוד מעתה ולא את יצחק בני …רבי חמא ב"ר חנינא: א"ל השבע לי שאין אתה מנסה אותי עוד מעתה. משל למלך שהיה נשוי למטרונה, ילדה ממנו בן ראשון וגרשה, שני וגרשה ,שלישי וגרשה, וכיון שילדה ממנו בן עשירי נתכנסו כולם ואמרו לו השבע לנו שאין אתה מגרש את אמנו מעתה, כך כיון שנתנסה אברהם אבינו נסיון עשירי א"ל השבע לי שאין אתה מנסה אותי עוד מעתה" (מדרש רבה נו', יא')

המדרש רואה בניסיון ניסוי בעייתי, הוא משווה זאת לגרושין- העמידה בניסיון גורמת לבעל לשוב ולקחת את אשתו חזרה, דבר המביא אומנם ללידה של צאצאים נוספים, אבל יש בו גם מקום המעורר בצאצאים את העמידה הנחרצת שדורשת: השבע לנו שאין אתה מגרש פעם נוספת.
וכך מפרש זאת רבי שמחה בונם מפשיסחא:

"רצה לומר, כי אין הנסיון, כי אם בהסתלקות האור מהמנוסה. ובמה שעומד בנסיון, הוא מוציא האור מעצמו ולבו. ואחר שעמד אברהם בעשרה נסיונות, והאיר עשרה מאמרות, התפלל שלא ינסהו עוד. לא שהנסיון קשה עליו, כי אם שלא יסולק האור ממנו אף רגע אחת. וזה נקרא בשם גרושה:" (קול שמחה, וירא)

הניסיון הינו טלטלה מולידה, הניסיון הינו תהליך המחולל שינוי, אבל גם לו יש גבול מצד האדם, אשר עומד ומבקש לא להגיע יותר למצב של 'גירושין', מצב בו האור נעלם והוא עומד מול הספק והערפל. יש פה מתח בין הנסיון המלמד לבין ההרגשה של הקושי, וכיצד פותרים מתח זה? כדרכה של האמת אולי לשני הצדדים יש מקום.

בפרשתנו אנו פוגשים את הצחוק חוזר ומופיע מספר פעמים. הצחוק הוא היכולת המשוחררת לחיות את האבסורד מחוץ לחוק – ואולי אף את הנסיון, הוא היכולת לשחרר את המבט המכושף מהעולם כי 'ככה זה' או 'הרי זה ברור' ,ולמצוא תענוג גדול בהתגלות של המכוסה- הוא התענוג שבחשיפה .

"כי ביצחק יקרא לך זרע"

"אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה"

ואסיים בשיר של זלדה:

אם נשמתך חסרת פניות
כשושנה –
תגיע אל לב הדברים
בקפיצת הדרך.

אם נשמתך חסרת פניות
כשושנה –
תגיע לשער
האמיתי.

אם נשמתך חסרת פניות
כשושנה –
יביא לך
רב ליב שרה-ס
לאור הברקים,
ולמערבול הסופות.

אם נשמתך חסרת פניות
כשושנה –
לא תטבע בחושך
עד השורש
לא תטבע בתהום
עד הנקודה הפנימית.