הנה בא בעל החלומות? יאמרו אחי יוסף בראותם אותו מגיע, הוא בא בברכת שלום מאביו והם רואים אותו מרחוק, דומה שגם לו יעמוד לידם עדיין יהיה רחוק.

מהו החשש מחולם החלומות, הרי יתכן והוא חולם בהקיץ, האם החשש שבעל החלומות אכן יגשימם, כלומר יש דברים בגו ובאם אכן החלומות יהפכו למציאות הרי ש…
יש המעלים בדמיונם מפגש בווינה בין הרצל בעל החלום עם פרויד פותר החלומות, ואז, מה היה עולה בגורלה של מדינת היהודים?!
הקורא/ת המכיר/ה את הסיפור משנה שעברה ו/או מסיפורי הגננת, מורה בבית הספר, יודע/ת את סופו, האם עדיין קיימת האפשרות לקרוא את המעשה של 'מכירת יוסף' ללא ידיעת הסוף או עם סוף אחר?
בסוף ספר בראשית לאחר מות יעקב פונים האחים אל יוסף ובפיהם ציווי (שקרי) מאת האב, תשובתו של יוסף "אלוהים חשבה לטובה", האם נוכל לקרוא את הסיפור ללא אמירה זו שהכל לטובה ולטעון אמירה נוקבת – זה מעשה שלא יעשה גם באם יש מי שחשב לטובה, אין עורכים ניסויים בבני אדם!

האם תמיד נבחן סיפורים על פי מבחן התוצאה ובכך נצליח להימלט מלדון בשאלת הדרך, האם המטרה מקדשת את האמצעים, זו שאלה המופנית לכולנו, כולל לאל!?

לאברהם אופק ציור קיר 'החלום ושברו' על קירות הכניסה לאוניברסיטת חיפה. בציור תיאור תולדות המדינה, החל מתמונת סירות המעפילים (סמל העקידה!) דרך כיבוש הארץ, סמל 'עגל הזהב' במציאות החברה, תיאור מורה לאומנות המשווה בין תמונת שאגאל 'הרבי מויטבסק' לפסלו של דנצינגר 'נמרוד' וכלה בניתוח לב פתוח.
מה מסמלת הכותרת 'החלום ושברו' , החלום שנשבר, שלא מחזיק מעמד ובכך מבקר הצייר ביקורת חריפה את מדינת ישראל, או שמשמעות 'החלום ושברו' בא מלשון שובר, כתיאור בקשת יעקב לבניו לרדת מצרימה 'לשבור שבר' , ובכך מתאר הצייר את פירעון החלום, מדינה שהחלה בהעפלה וכלה ביכולתה לקיים ניתוחי לב פתוח.

קורא סיפור 'יוסף ואחיו' מגלה שהחלום התממש, אולי לא במלואו שהרי האם נעדרה, האב והאחים אכן מצאו עצמם כפופים לאח!
מה אם כן נוכל ללמוד מהסיפור, כיצד נתמודד עם 'בעל החלומות' ?

נביא דרשה של הרבי החסידי הרב קלונמוס קלמיש מפיאסעצנא הדורש בגטו ורשה מדי שבת בין השנים הת"ש – התש"ב, 1939 – 1942, שם את כתביו בכד וטמנם בגטו, הוא נספה במחנה ריכוז בסביבות לובלין בד' חשון התש"ד.
כתביו נמצאו לאחר המלחמה ופורסמו בספר 'אש קודש' , בפרשת וישב בשנת הת"ש, 1939 – הוא שומע קריאה לפעולה, את החלומות יתרגם לדרשה הקוראת כלשונו של יוסף חיים ברנר 'בזכות הצעקה' וזו דרשתו המודגש דבריו, בין לבין הוספות, השלמות:

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:( בראשית לז', א' – ד')

ופירש רש"י: ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף , צדיקים מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה וכו'

ומדוייק בספרי עבוד קודש אדוני אבי מורי זצוק"ל זכר צדיק וקדוש לברכה וכי שייך שהקב"ה יאמר להם כך ?

וכך דומני שואל הרב את בני קהילתו, מה קפץ עלינו רוגזו של עשו ? מדוע אין אנו יכולים, רשאים לישב בשלווה ? מדוע נאסר על יעקב, על הצדיק לישב בשלוה ?
והוא ממשיך ומעלה אפשרות בשם חותנו יתכן והכוונה לפרשנות אחד משירי השבת בו כתוב –

…על הזמר "עזור לשובתים בחריש", לאותם ששומרים השבת בחרישה שאינם מדברים עכ"ל עד כאן לשונו הק' הקדושה.
פשוט הוא, כי איתא (שבת קיג') על הפסוק "ודבר דבר " שלא יהיה דבורך של שבת כדיבורך בחול.
דבריו מתכוונים לשיר, פיוט, המדבר בפשטות על הצורך בשמירת שבת ומבטיח רוב שכר בתמורה.

כָּל מְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי כָּרָאוּי לוֹ. כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת כַּדָּת מֵחַלְּלוֹ. שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד עַל פִּי פָעֳלוֹ. אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ:
… עֲזוֹר לַשּׁוֹבְתִים בַּשְּׁבִיעִי בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר עוֹלָמִים. פּוֹסְעִים בּוֹ פְּסִיעָה קְטַנָּה. סוֹעֲדִים בּוֹ לְבָרֵךְ שָׁלשׁ פְּעָמִים. צִדְקָתָם תַּצְהִיר כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים…

פשט השיר – עזור לאותם המקפידים לשמור שבת ושמיטה ולכאורה אינם דואגים לפרנסתם ומקיימים את מצוותיך. החריש הוא עבודת השדה אך הרב קלונימוס מדבר על התנהגות שקטה, החרשה, שלא יהא דבורך בשבת כדיבור של יום חול.
שאלתו, האם זו החלטה מודעת 'לא לדבר' , או שלצדיק אין ברירה, הוא אינו מסוגל לדבר דברי חולין בשל גודל השעה. בדבריו הוא טוען שיש להבחין בין החרשה מודעת, לבין מצב של אילמות, נאלם האדם! רוצה לדבר, לצעוק אך אינו יכול!

וממשיך –

אבל עוד אפשר לומר על אותן הצדיקים שכל כך עולים בשבת קודש עד שאין יכולים לדבר את מה שמשיגים ומרגישים. "עזור … בחריש" מגודל ההשגה, כי זה החילוק בין חרישה ובין אילמות,
חרישה על פי רוב אומרים כשיש לדבר הרבה ומכל מקום אינו מדבר, כגון: "אם החרש תחרישי בעת הזאת …", "ואתם תחרישון…" וכדומה, שבכולם היה להם לדבר רק החרישו, מה שאין כן כשאיש הישראלי חס וחלילה כל כך נשבר ורצוץ עד שאין לו מה לדבר, לא משיג ולא מרגיש, אף אין לו מוח ולא לב במה להשיג ובמה להרגיש אז אין זאת חרישה רק אִלמות כאִלם שאין לו הדיבור.

כאן דורש הרב שמצב האילמות משתק, אובד לאדם כוח הדיבור. אך גם האילם יכול לדבר באילמות, לרמוז רמיזות, כך הוא מצבי אומר הרבי מפיאסצנא, ארמוז באילמות!
נראה שהרבי רוצה לומר דברי ביקורת, הרבי רוצה להשמיע זעקה, אך נזהר, אינו מרשה לעצמו לומר זאת במילים כי אם ברמיזות.

אבל יש כשאיש ישראלי רואה שחס וחלילה מוכרחה עת צרה לעבור בקטנות נפילה ושבירה, אז מתחזק ומתאים את עצמו לעת צרה עד יעבור זעם. ואומר לעצמו הן אִלם אני עתה, אבל גם האִלם מדבר מעט לפי אִלמותו ברמיזה, וגם אני מעט אדבר, ארמוז באִלמותי.

כאן ידרוש הרבי את חלום יוסף! החלום הוא מטפורה ל'עבודת הקציר בשדה' הוא עבודת ישראל בתורה ובתפילה, אלומות השדה הוא מצבם של ישראל – אילמים בשל הצרות, אילמות פשתה בהם,

אבל כשחס וחלילה מוסיפים הצרות של ישראל להתחזק וכל אחד יותר נשבר ורצוץ, אז הוא בבחינת "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה"
'שדה' , נודע היא הבחינה שכל עבודת ישראל מגיע לה ומתקנה בחינת "כריח השדה…" שפירש רש"י 'חקל שדה תפוחים' – ומחצדי חקלא וקוצרים השדה,
"מאלמים אלומים בתוך השדה", בתורה ועבודה, הבחינה 'אִלם' עוד נתאלמה יותר, עד שגם כאִלם אינו יכול לדבר, אז "והנה קמה אלומתי וגם נצבה" , מקודם כבר רציתי להטות שכמי ולחיות חיי אִלמות, אבל כשמאלמים אלומים לא יכולתי כבר לסבול את האִלמות ונתחזקתי לצעוק יותר אל ה' , ואז "והנה תסובנה אלומותיכם וכו' " , שגם אתם נתחזקתם על ידי,
וזה 'צדיקים מבקשים ליישב בשלווה בעולם הזה' – להתאים את עצמם להגלות וצרות, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעתיד לבוא, באמת לא דיין מה שלעתיד יהיה טוב, רק גם עתה יעוררו רחמים שמעתה יושיע ה' את ישראל. עד כאן הדרשה.

דרשה זו קוראת את החלום כהוראות ביצוע, פשר החלום אמור ללמד את 'יוסף' של כל דור ודור – תפקידך להוציא את העם מאילמותו, אדישותו.
הציבור נאלם בשל המצב הכללי ועל המנהיג לעורר, כתוצאה מהתעוררות המנהיג הרי שהציבור כולו יתעורר, כשם שהאלומה שהחלה לנוע וגררה את תנועת שאר האלומות כך גם בכל דור ודור.
בחתימת הדרשה חוזר הרבי לפרשנות רש"י ואומר – ההנהגה נוטה להתאים עצמה למצב, עוצמים עיניים ואומרים יהיה בסדר, מבקשים לישב בשלווה! ברם המצב אמור ללמד אותם שאל לו למנהיג ליישב בשלווה עליו להתעורר ולעורר את הציבור.

קריאת הפרשה בצורה זו הביאה את הרבי מפיאסצנא לצאת בקריאה – אל תבטיח לי שבעתיד יהיה טוב, אני, אנו העם, זקוקים לשינוי עכשיו.
אמירה ביקורתית זו הינה נועזת, יוצאת היא כנגד המנהיגות המנסה לעורר תקוות שווא לעתיד וקורא להשמיע 'זעקה' כנגד המצב. אומנם אין הוא קורא להוביל מרד פיזי כנגד הרודים בהם, ברם יש כאן מרד דתי, מרד תיאולוגי.
דברים אלו קוראים לבעל החלומות להשמיע את חלומו! קורא לכל דור לתעד את החלומות ועל ההנהגה למצוא את פשר החלום לתקופתו!

נחתום בדברי חוזה המדינה שטמן בתוך כתביו 'מעין חלום' – ונעז לחשוב, כך צריכים להיות פני המדינה!

אם יבוא יום

וירושלים לנו תהי,

ואם עוד יהיה אז לאל ידי לפעול מה,

והיה מעשי הראשון – לטהרך.

כל אשר לא קדוש הוא אצוה לפנות…

את קני הסחי אריק, אהרוס,

את החרבות אשר לא קדושות הן אשרוף באש

ואת החנויות אעתיק למקום אחר…

את העיר העתיקה עם קודשיה הייתי סוגר כקופסה,

כל מלאכה ומשא ומתן הייתי מוציא מתוכה,

רק בתי אלוהים ומוסדות חסד ישמרו מבית לחומה העתיקה.

ועל צלעות הגבעות בחוג רחב מסביב….

תשכן לה ירושלים חדשה כליל תפארת…

יד מטפחת תהפוך את ירושלים לאבן חן,

כל הקדוש יעצר בחומות העתיקות,

כל החדש ישתרע הרחק מסביב לה.

(תיאודור הרצל, ספרי הימים כרך ג' 179, 186)

מתוך פתיחת ספרו של יהושע בן אריה, 'עיר בראי תקופה', ירושלים במאה התשע עשרה, יד בן צבי תשלז'

ברוח דברים אלו – הבה נצא מהאילמות, נניע את האילמים ובודאי את נפתח את פי המחרישים!