זיכרונות הילדות יכולים להוות חוף של מבטחים ועוגן עצמי. אותה תקופה בה הכל זרח, כמו שכותב הסופר היהודי פולני ברונו שולץ. את אותם זיכרונות ילדות הוא מכנה העידן הגאוני, אותה תקופה בה הכל מתפרץ בשיא אונו, תקופה אשר בקושי יכולה להכיל את עצמה מרוב שפע. במובן זה ברונו שולץ חולם על הילדות, ואף טוען שאילו יכולנו להבשיל אל הילדות הרי הייתה זו התגשמות ימות המשיח:

"אילו אפשר היה להפוך את הכיוון של ההתפתחות, לחזור באיזו דרך עקיפה ולשוב אל הילדות, לזכות עוד פעם אחת בשלמותה ובמרחביה – או אז הייתה זו התגשמותו של "עידן הגאונות", "ימי המשיח", שהובטחו לנו בכל המיתולוגיות. האידיאל שלי הוא "להבשיל" כדי להגיע לילדות. זו הייתה יכולה להיות סוף סוף הבגרות האמיתית" *.

בספרי סוד עולמה של אימא מוליד את רובד הנשמה באדם. על ידי החיבור לאותו עולם שיש בו אהבה אינסופית, על ידי העמקת ופיתוח הזיכרון של אותה תקופה של אהבה ללא תנאי, של "אהבו אותי כי אהבו אותי" האדם יכול להצמיח בקרבו שכבות של עומק ואת מימדי הנשמה.

הילדות במובן זה, לא מייצגת את האזור בו התחוללה הטראומה, אלא דווקא את המרחב באישיותנו ממנו אנו יכולים לצמוח.

המשורר ז'אן מרגריט כותב: "זוכרת איך הפכו החיים לנסיעות ועבודה?"
הגזוזטרה, המראות, את ואני מביטים לצד אחר; זו דרכה של תחילת הטעות…" **

עמדה זו משקפת שכבה אחת בנפש כלפי הילדות.
אבל האדם המתבונן בנפשו מזווית אחרת – והדבר בא לידי ביטוי במיתוסים ואגדות עם שונות – מוצא בזיכרונות הילדות גם חוויות בעלות אופי אחר. זיכרון של חווית עולם בו "מתרוצצים הבנים בקרבה". עולם בו מתרוצצים דמויות של איש ציד איש שדה מול יעקב איש תם יושב אוהלים, עולם בו התחושה היא שהבכורה הינה דווקא לאיש השדה. זהו עולם של קונפליקטים, עולם בו הברכה היא עניין של מרמה ורדיפה, עולם של הסתבכות. אנו מכירים מתרבויות שונות את האגדה על בן המלך ובן השפחה שהתחלפו, עולם בו האדם מרגיש שנולד שלא במקומו, משהו השתבש, העולם צוחק לי… דרך רשעים צלחה… משהו החליף אותו והוא אינו במקומו. העולם נתפס פה כעולם של גלות.

כמו בחיי יעקב גם בימינו, אנו חיים בתחושה ש'עולם המלכות' נתון בגלות, והצדק אינו שולט, בלשונו של רבי נחמן מברסלב.

וכפי שכתב מו"ר הרב שג"ר בשיעוריו על ר' נחמן: "בשפת הדימויים הקבליים, ספירת המלכות היא הנמוכה מבין עשר הספירות הקבליות המייצגות את מדרג ההוויה כולה, ספירה המסמלת את עולם העשייה החומרי המוגבל מטבעו. במציאות חיינו העכשווית, כך מבהיר רבי נחמן… אדם המתבונן במציאות החיצונית שסביבו מתרשם שלמעשה השליטה בעולמנו זה איננה בידיהם של בעלי ההשראה הרוחנית, אלא בידיהם של גיבורי תרבות החומר; הערכים השליטים הם ערכי החומריות. לכן מעמדו של אדם נקנה לעיתים באמצעים של כוחנות, חיצוניות וגסות רוח… רבי נחמן טוען כי התפיסה הגורסת שהחומריות, הסתמיות והכוחנות שולטות בעולם, היא תוצר של השתלטות של אותה חומריות עצמה – הפעם לא על העולם הפיזי אלא על התודעה. ההסתר של מלכות דקדושה מתבטא בתודעה כוזבת, בדמיון שווא המחולל עייפות, וייאוש מתקווה לשינוי".

תחושות אלו אינן שייכות רק לעולם החיצוני אלא מבטאות גם מרחב פנימי מסוכסך, זהו המאבק המתחולל בנפשו של יעקב בין הכוחות החיוביים איתם האדם נוהג להזדהות לבין כוחות הצל אותם האדם נוהג להדחיק או להשליך על האחר והעולם.

מסעו של יעקב אשר התחיל בפרשת תולדות וממשיך בפרשתנו, דורש מיעקב להתמודד עם אותם צדדי צל אותם כוחות המיוחסים לעשו אחיו, בכדי לנוע לעבר עולם של אחדות היודעת להכיל ולתקן את אותם כוחות.
גם אנו כקוראים נדרשים להתמודד לא רק עם הגיבור הטוב – תנועה מידית המלווה קריאה של סיפור המכיל שני גיבורים, אלא להתמודד גם עם גיבור ה'צל'. אנו נעים בין יעקב אשר הינו איש תם יושב אוהלים, אשר היה קרוב לרבקה אמו. לבין עשיו אשר הינו איש שדה, איש החוץ. על פי המדרש, העולם הזה ניתן לו. כיצד האדם יכול להכיל את שני הכוחות הללו בקרבו?

מאבקו של יעקב הינו גם היכולת להגיע להבנה שה"אנוכי" שלו עודנו צריך להתהוות מכל אותם כוחות, כוחות יעקב וכוחות עשו. כפי שבמחזה המלט של שקספיר פולוניוס מייעץ לבנו לארטס לפני שזה האחרון עומד לשוט למסע:

"ועל הכל: היה שלם עם עצמך; To thine own self be true
והיוצא מזה, כצאת היום מלילה,
שלא תוכל להיות כוזב לזולתך" .

העצמי השלם מתחולל במדרגות של אותו סולם המתגלה ליעקב בתחילת פרשתנו בחלום אשר מגשר בין הארץ ועולם העשייה לבין השמיים: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו"

אנחנו בתחילתו של מסע אשר אינו מס שפתיים, אלא תחילתו של תיקון האדם המביא לתיקון עולם.
סוד הלילה והחלום, בו יש קשר בין שמים לארץ, בו אתה יודע שגם אם אתה בדרך או בורח מפני עשו או לבן בהמשך… יש סולם ויש חלום ויש שמים ויש ארץ.

בדברי על דמותו של יעקב אני מבקש להרחיב את הניתוח של גוסטאב דרייפוס ויהודית רימר: "יעקב לא היה איש תם במשמעות המקובלת במקרא. מהסיפור יעקב מצטייר כרב תחבולות… על כן כותב הסיפור התכוון למשמעות אחרת של 'תם' – שלם, אדם שלם. ואכן תוך כדי סיפור חייו מתפתחת אישיותו ומתרחבת על מעלותיה וחסרונותיה, על האור והצל המצויים בה. הוא השלם שבאבות.
כאישיות רבת ניגודים הוא האנושי ביניהם, אדם ולא סמל, רק מתוך אנושיותו נגזר הסמל. יעקב אינו דמות נאדרת כאברהם… הוא פחדן ואמיץ, תמים ומתוחכם, ישר וערמומי, אוהב ונאהב… הוא מתמודד עם טבעו הפרגמטי מול משאת נפש רוחנית. הוא שורה עם המלאך ויכול לו, אך נשאר נכה בגופו – ויתור על שלמות הגוף שנפגע למען שלמות הנפש" ***.

בחרן עובר יעקב את מסעו. כמו אודיסאוס הוא הולך לאיבוד, מאבד את תחושת הזמן – וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ – דרך אהבתה נאלץ הוא להיפגש עם הצל שלו, ורק אז יוכל להיות אב גדול בפני עצמו. עם לידת יוסף, נולד גם יעקב האב, שלם יותר, אשר עתה מוכן לברוא עולם משלו רחוק מלבן.

בפרשת ויצא יעקב יוצא חרנה, כלומר יוצא מהעצמי שלו לאנוכי שלם יותר אשר מכיל גם את הקרעים באישיותו, התפתחותו מתרחשת בחיק האימהות, היולדות לו לא רק את תולדותיו אלא אני בשל ומתוקן יותר. "ויגל את האבן על פי הבאר" יעקב מצליח להסיר את האבן מעל פי הבאר.

מי השילוח, ויצא: "והנה אנוכי עימך, ולא נאמר אני כי אות 'כ' מראה על מקור החיים בלי די […] והראה לו הקב"ה אז הברורין שיצטרך עוד להתברר ולסבול, וע"ז הבטיח לו ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך הוא לשון השבת אבדה, כי אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם [גיטין מ"ג]. והיינו כי ע"י המכשול שבא לאדם יכנסו הדברי תורה בלב האדם בחשק גדול יותר ממוקדם, וזהו והשיבותיך היינו לשון תשובה".

מי השילוח רואה את יעקב כ"אנוכי" משתלם תדיר כמקור חיים בלי די, נפילותיו הן שהופכות אותו לאנושי ומרחיבות את ליבו ודעתו, להבדיל מ"אני" נוקשה כאבן מעל הבאר.

החלום ניבא והביא את יעקב להחלמה.
כאשר הוא מתעורר מן החלום אומר יעקב: "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי". שואל הזוהר, מה פירוש "ואנכי לא ידעתי"? ועונה – המלה "אנכי" היא כינויה לשכינה. החלום מוביל אותו להתוודע לחסרונו שלו, שאינו קשור לעשו, ומוליך אותו אל המלכות.

זיכרונות הילדות מכילים את הרמזים למסע חיינו: "אינני יודע כיצד אנחנו מגיעים בילדותנו לחזיונות מסוימים ההופכים בעלי משמעות גורלית בעבורנו. הם משמשים חוטים בתוך תמיסה שסביבם מתגבשת משמעותו של העולם… נדמה לי שכל שאר ימי חיינו עוברים עלינו כדי לפרש את ההבחנות הללו, להבקיען על כל משמעותן, משמעות שאנו נאבקים עליה כדי להעבירה מבעד למרחב האינטלקט כולו שאנו מסוגלים לו…" (ברונו שולץ 1935).

שבת מנוחה ושבת שלום!
_____________________
* פרוזה 1935
** מתוך : מעולם לא ראיתי עצמי יווני. מקטלנית שלמה אביו
*** גוסאב דרייפוס ויהודית רימר: אבות ובנים: אברהם, יצחק ויעקב