"ניצוצות הנר – היכלות
ובתוך ההיכלות –
אמהות שרות לשמים
עד סוף הדורות" (זלדה)

בליל שבת הקרובה אנו נכנסים למורכבות שבה מדליקים נרות חנוכה מעט לפני נרות שבת.
מעבר לשפע האור שאנו יוצרים בהדלקות שונות אלו, אני מבקש להזמין התבוננות בשוני המהותי בין נרות השבת, ונרות חג האורות.

בנרות חנוכה אנו מוסיפים הפיוט: הנרות הללו שאנו מדליקין… וכל שמונת ימי החנוכה – הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד' [1]
דהיינו שיש קשר בין קדושת הנר, לאיסור השימוש באור המופק ממנו.
לעומת נרות שבת שכל עניינם להאיר הבית: ""ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת. אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת" [רמב"ם הלכות שבת פרק ה]
ההבדל בין שבת לימי החול בא לביטוי מימי התלמוד ועד העת החדשה, בריבוי האור בבית בשבת, לעומת החושך ששרר בימי החול. הדלקת נרות שבת אינה טקס מעבר בלבד, אלא בראש ובראשונה – הפקת אור שבו אנשים יראו האחד את פני השני, שהבית יתמלא באור.

מכיוון שסיבת ההדלקה של נר השבת במקורה אינה אלא לתאורה, ניתן להשתמש בכל סוגי השמנים, להוציא את חומר הבעירה שמייצר ריח דוחה (עטרן), מפי כבוד השבת.
כך גם במוצ"ש בנר הבדלה: "אין מברכין על הנר עד שיאותו (ישתמשו) לאורו, דהיינו שיהיה סמוך לו בכדי שיוכל להכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת". (שולחן ערוך אורח חיים סימן רח"ץ).

זו אחת הסיבות לכך שאנו מביטים בציפורניים בזמן הדלקת נר הבדלה, להכריז שאנו 'משתמשים' באור הנר.
מה יעשה אדם שאין לו מספיק כסף לנר חנוכה ונר שבת? זו שאלה כלכלית שהיתה ריאלית לימי התלמוד.
"אמר רבא: פשיטא לי. נר ביתו (שבת) ונר חנוכה – נר ביתו עדיף משום שלום ביתו". (מסכת שבת כב)
לאמורא רבא פשוט "ששלום בית" הנוצר מנר שבת, גובר על מצוות נר חנוכה.
מהו 'שלום בית'? מסביר הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה: "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום, נר ביתו קודם משום שלום ביתו, שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז).
דבר דומה קורה במוצ"ש: האם ניתן להשתמש בנר ההבדלה כנר חנוכה?
"במוצאי שבת אין מבדילין בנר חנוכה, שאין נהנים לאורו ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו" (שו"ע שם סימן תרפ"א)

וכאן אנו מגיעים לשאלה מענינת:
מצד אחד, נראה שנרות חנוכה מבטאים מעלה גבוהה יותר בהיותם נרות הדורשים יחס נקי משימוש ('אלא לראותם בלבד') ומצד שני דווקא נרות שבת האינסטרומנטליים, הם המקבלים עדיפות במצב שבו המשאבים מוגבלים.
נרות שבת מודלקים בתוך הבית. הם מסמלים את ההליכה פנימה. את הכינוס. שבת, אף היא יסודה בהליכה פנימה. 'רשות היחיד,' הוא מושג מרכזי בשבת. לנר הדולק במרכז הבית יש תפקיד לבני הבית בלבד. הרמב"ם לעיל קורא לאיכות זו "עונג". זהו עונג שקשור במשפחה, במערכות יחסים בעלי איכות שונה מאלה של ימות החול.

לעומת זאת, נר חנוכה הוא בעל אור מאיכות אחרת. האור בו אינו לשימוש, אלא אור נקי הפונה לרשות הרבים. קדושה מאיכות שונה, בלתי אינסטרומנטלית.
חז"ל מזהים כי האור שנברא ביום הראשון לבריאה נגנז לעתיד לבוא, והאור שאנו מכירים היום נברא ביום הרביעי.

"ואור ביום ראשון נברא? והכתיב ויתן אתם אלהים ברקיע השמים וכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי! – כדרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהן,..למי גנזו? – לצדיקים לעתיד לבא. (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יב עמוד א)

להבנתי, יש משהו מהאור של נרות חנוכה ששייך ליום הראשון של הבריאה.. אור קדום שנגנז, שאנו זוכים להאירו בימים אלו.
הדיון באופי המיוחד של נרות חנוכה, מזמין שפה חדשה למושג הקדושה. קדושה הקשורה בהיעדר אינסטרומנטליות. ככל שיש בעולם ובמערכות יחסים פחות אינסטרומנטליות – כך יש סיכוי להגברת הקדושה. אלה רגעים נדירים. אך נגיעה בהם, נותנת משמעות אדירה לחיינו. כמו באהבה.

בליל שבת הקרובה נברך ונכוון לאיכות השונה והיפה של הנרות הללו. כולם.

[i]במסכת סופרים פרק כ', מתארת הלכה ד' את סדר הברכות בהדלקה
כיצד מברכין, ביום הראשון המדליק מברך שלש, והרואה שתים. המדליק אומר, ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו להדליק נר של חנוכה, ומתנה ואומר, הנירות האילו אנו מדליקין על הישועות ועל הניסים ועל הנפלאות, אשר עשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים, וכל שמונת ימי חנוכה הנירות האילו קודש, ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד, כדי להודות שמך על נפלאותיך ועל ניסיך ועל ישועתיך; ואומר, ברוך אתה שהחיינו; ואומר, ברוך אתה שעשה נסים….