(ב) וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ: (ג) וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: (ד) גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי: (בראשית כג')

מותו של אדם צפוי, זמן המוות הוא המביא את האדם לתהייה ולזעזוע. מותה של שרה מביא את אברהם לספוד ורק לאחר מכן לבכות!

נהלך בעקבות דברי הרב יוסף סולוביצ'יק ('מן הסערה' תשס"ד). בפרק "לספוד לשרה ולבכותה", תוהה הרב מדוע אין כאן הסדר הרגיל, ראשית בכי ורק לאחר זמן הספד. מסביר הרב סולוביצ'יק שמערכת היחסים בין אברהם לשרה היה לא רק מערכת יחסים של זוג רגיל, בעל ואישה, אלא של שותפים בהנכחת גילוי האל בפני כל באי עולם. אברהם ושרה, כזוג, הביאו לעולם את שלשלת המסורת. לא רק אברהם לימד את הבריות אלא גם שרה. בדבריו מצטט הרב את המדרש (בראשית רבה פרשה לט', בעיבוד) "ואת הנפש אשר עשו" (בראשית יב', ה') ר' לעזר בשם ר' יוסי בן זימרא: אם מתכנסים הם כל האומות לברוא יתוש אחד, אין יכולין לזרוק בו נשמה, ואם כן כיצד אומר הכתוב "ואת הנפש אשר עשו", אלא אלו הגרים, אם כן היה צריך להיכתב "שגיירו", למה נכתב "שעשו"? אלא ללמדך, שכל מי שמקרב את הגוי כאילו בראו, ובכל זאת מן הראוי היה לכתוב 'שעשה' אברהם, למה נכתב בלשון רבים – 'שעשו'? אמר ר' חוניה אברהם היה מגייר את האנשים ושרה את הנשים."

כאיש ההלכה רואה הרב סולביצ'יק את אובדן שרה לאברהם כאובדן שותפתו, זו שמנחילה את המסורת ומגיירת את הנשים. רק בשלב השני הוא מבין שאיבד את בת זוגו.

וביתר דיוק אומר הרב: "התורה מספרת לנו, כי אברהם התאבל תחילה על מותה של אמה של המסורת, ואחר כך על מותה של רעיה נהדרת, אשר בלעדיה יהיו חייו אומללים, עגומים ומשמימים." בדבריו הוא ממשיך ומציין שאברהם היה "בעל אישיות חזקה ואמיצה" וכי "הבכי והיבבה הם לכאורה מתחת לכבודו של אדם גדול" ומיד מביא את דברי הרמב"ם – מחד אל יתקשה אדם על מתו יותר מדי ומאידך 'כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים, הרי זה אכזרי' (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אבל יג', יא' – יב')

כדברי הפסוק, מיד לאחר זמן ההספד וזמן הבכי, אברהם קם לנהל משא ומתן על חלקת קבר. הדמעות והצער לא היוו מכשלה. האומנם כך יכול לנהוג אדם, האומנם זו דרכה של ההלכה?

נראה בעיניי שתיאור זה יכול להיות מובן רק בשל העובדה שהוא שב מעקידת בנו. רק אדם שכשל וניסה לעקוד את בנו והיה צריך לשמוע קול מן השמיים שימנע ממנו מלבצע את הפקודה, רק הוא יכול לשלוט ברגשותיו. לא, אין זו שליטה שכלית כי אם שליטה טראומטית. הרי הוא מתקשה/יתקשה להסביר את שתיקתו שלו בעת קבלת צו העקידה!

רעיון זה מתבסס על דברי הגמרא (בבלי תענית ד' ע"א) – "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש, ויפתח הגלעדי.
אליעזר עבד אברהם – דכתיב (בראשית כ"ד) "והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך" וגו', יכול אפילו חיגרת אפילו סומא – השיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה.
שאול בן קיש – דכתיב (שמואל א' י"ז) "והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו", יכול אפילו עבד, אפילו ממזר – השיבו כהוגן, ונזדמן לו דוד.
יפתח הגלעדי – דכתיב (שופטים י"א) "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי" וגו', יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן – נזדמנה לו בתו. והיינו דקאמר להו נביא לישראל: (ירמיהו ח') "הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם".

וכתיב (ירמיהו י"ט) "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי".
"אשר לא צויתי" – זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר (מלכים ב' ג') "ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה", "ולא דברתי" – זה יפתח, "ולא עלתה על לבי" – זה יצחק בן אברהם…"
גמרא זו דורשת את דברי הנביא ירמיה כביקורת כנגד התנהגותו של מישע מך מואב, התנגדות לעצם הנדר ולקיום הנדר של יפתח, וכן על עצם המחשבה שה' ציווה לעקוד, לשחוט את יצחק.
וכך גם במדרש תנאים – ספרי דברים, פיסקא קמח' "רבי יוסי הגלילי אומר מכלל שנאמר (דברים ד', יט') "אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים", יכול שחלקם לאומות תלמוד לומר: (דברים כט', כה') "אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם".

רבי יוסי אומר: אלעזר בני אומר בו שלשה דברים: (ירמיה יט', ה') "אשר לא צויתי" – בתורה, (ירמיה יט', ה') "ולא דברתי" – בעשרת הדברות, (ירמיה יט', ה') "ולא עלתה על לבי" – שיקריב אדם את בנו על גב המזבח,
אחרים אומרים: "אשר לא צויתי" – על יפתח, "ולא דברתי" – על מישע מלך מואב, "ולא עלתה על לבי" – שיקריב אברהם בנו על גבי המזבח".

האם נוכל לדרוש את דברי הפרשה כביקורת כנגד התנהגות אברהם, ביקורת על עצם היכולת לשלוט בבכי, להספיד ורק אח"כ לבכות, ומיד אח"כ לפנות לצורכי ציבור ולהיכנס למשא ומתן על קניית חלקת קבורה לדורות. על מנת לעדן קריאה זו אטען שהחשש היה שמא אנו נחשוב 'מעשה אבות סימן בבנים', כלומר, אל לא לאדם לחשוב שכך כל אחד ואחת צריכים לנהוג.
ותהייה נלווית – מה קרה לאותם גרים וגרות שגוירו על ידי אברם ושרי!?

סיפור על איש הלכה ר' שלום שכנא יצביע על אמירה נוקבת, מעין דברים אלו – ר' שלום שכנא לא השאיר אחריו כתבי הגות והלכה. אומרים, מספרים בשמו, שלא רצה להשאיר פסק שינהגו על פי הוראותיו, אלא רצה שכל פוסק יהיה עצמאי בחשיבתו.

הסיפור הבא מסופר על מות בתו והספד בעלה הרמ"א: גולדה בתו של ר' שלום שכנא ורעיתו של הרמ"א, מתה בדמי ימיה (נולדה זמן קצר לאחר מות אמו של ר' שלום שכנא ונקראה על שמה, כבת עשרים הייתה במותה). הרמ"א קשר עליה מספד. קרא את הפסוק "פקדו נא את הארורה הזאת וקברוה כי בת מלך היא". רעד עבר בקהל הנאספים. 'אפרש את דברי', אמר הרמ"א 'כאשר נתקללה האדמה בעבור אדם הראשון פייס אותה הקב"ה ואמר לה שבני מלכים ובנות מלכים יקברו בה. פקדו את האדמה, הנקראת ארורה, כמו שנאמר "ארורה האדמה בעבורך", ובהצביעו על המתה המוטלת לפניו, המשיך: 'וקברוה, קברו אותה, כי בת מלך היא, בת אדם גדול, מלכי רבנן'.

מספרים כי לאחר מותה של אשתו בקש הרמ"א את חותנו שיתן לו את בתו השניה לאישה, סירב ר' שלום שכנא ואמר: 'ההספד שהספדת את רעייתך הוא המעכב'.
שאל אותו הרמ"א: 'כלום לא הספדתי אותה כראוי ?'.
ענה ר' שלום שכנא: 'ההספד היה יפה, יפה מדי. בן אדם שהיה בכוחו להמציא בשעה שמתו מוטל לפניו דרוש חריף כזה – מעיד על עצמו כי האבל והצער על הפטירה לא נגעו בפנימיות נפשו. לא, לא אתן לך את בתי השנייה לאישה'. "
הספד הרמ"א – ר' משה איסרליש, לאשתו היה 'הספד טוב מדי'! ולכן מנע ר' שלום שכנא את נישואי בתו השנייה לרמ"א. על האבל להיות אבל.
מתוך: – 'סיני' כרך ק' כרך ב' תשמ"ז בסוף מאמרו של טוביה פרשל – 'רבי שלום שכנא מלובלין' עמ' תש' (ההספד מובא בקונטרס 'ירח האיתנים' – בפרשת כי תצא – לר' אברהם מבוהסלב, שנדפס עם הספר 'איתן האזרחי' לר' אברהם כהן רפפורט. ועיין בספר 'מעלת יוחסין' לר' א. ז. מרגליות עמ' ה': 'מאמר שיחת חולין של תלמידי חכמים' לר' צבי שלעז מהדורה מצולמת, ניו יורק 1955, עמ' 55 – 56, י. קרפל 'דער רמ"א און דער בישאף' פשמישל 1924 עמ' 9 – 10, מ. ליפסון 'מדור דור' כרך ג' מס. 1881)
כך יש לנהוג – לבכות ל… ולספדה!

נחזור לדברי הרב סולוביצ'יק, בבואו לבאר את קימת אברהם 'מעל פני מתו' – כך הוא כותב: "נראה שבמשך תקופת זמן כשלהי לא יכול היה אברהם לדון עם בני חת בשאלת הקבורה. הוא לא יכול היה לרכז את מחשבותיו, לתכנן או להיכנס למשא ומתן…."

כלומר, לאברהם האבל, יש אובדן אישי ותגובה רגשית האוטמת ואינה מאפשרת לקבל החלטות שכליות
יתרה על זאת – בבואו להסביר את דין האונן, אותו אדם הממתין לקבורה בעוד מתו מוטל לפניו וכידוע פטור מן המצוות. אין הוא מנמק פטור זה בכך שהעוסק במצווה פטור מן המצווה אלא אומר – "משום שלמשך תקופה קצרה איבד האבל את חירותו, את יכולתו לקיים את הנורמות הדתיות… האדם מועד ונופל…. הוא איננו יכול לשאת את עצמו. התורה ביקשה שהאבל ישקע לחלוטין בתוך יגון ויאוש." (מן הסערה עמ' 68)

שבת שלום!