"הַקָּרוּי בְּפִינוּ הַתְחָלָה הוּא לֹא אַחַת הַסּוֹף,
וּלְהַגִּיעַ לַסּוֹף מַשְׁמָע לְהַגִּיעַ לַהַתְחָלָה. הַסּוֹף הוּא הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ אָנוּ בָּאִים (ת.ס אליוט)."

אדם חי את חייו בכמה מישורים. חייו האישיים מתערים בסיפור נוסף, והוא לוקח חלק בסיפור הגדול של התרבות. נעים בתוך הסיפור הגדול, כל שנה עם תחילת הסתיו, אנו חשים התאמה פנימית בין הרגש המלווה אותנו אחרי החגים, לבין פרשיות התורה הנקראות מדי שבת. הסיפור הגדול של המצב האנושי, תחילתו ב'בראשית', המשכו בחטא, הגרוש מגן עדן, המבול, ואז מדי שנה האדם שומע שוב את הקריאה הנצחית: "לך לך".

ישנם סוגים שונים של התחלה ויציאה לדרך. ישנה התחלה המתאפיינת בשאיפות וחלומות. וישנה התחלה מהתהום הנושקת את קרקע הממשות על כל מכאוביה. זו התחלה שאחרי הנפילה. ממאפייני התחלה זו, שאין בה מהיסוסי הזהירות ופחד הנפילה, וגם אין בה ממשבי רוח ההתחדשות והטהרה אשר מלווים את חגי תשרי לדוגמא. אבל יש בה עומק החף מאשליות, המאפשר להתחיל ולבנות מחדש את העולם מעומק הממשות.
התרבות היהודית, אינה מאפשרת לנו לספר סיפורים ורודים שיש בהם רק מין העלייה. החטא, הנפילה והקטסטרופה מאפשרים ומבססים התחלה של החיים, לא פחות מאשר התקוות, רוח הטהרה והשאיפות לעליה. גם הנפילה, הניפוץ והמבול המוחה את הכל, מהווים סיפור מכונן של התחלה.

אחר הימים הנפלאים והנוראים של ראש השנה ויום כיפור אשר מסתיימים בימי השמחה הנפלאים של סוכות ושמחת תורה, אנו פוגשים – ויחסית דיי מהר – בימים אלו בסוג נוסף של 'ראשית', התחלה שאחרי השבירה. כאשר השבירה גם היא פתח חדש לתחילת השנה. בסיפור הגדול של התרבות, אין האדם הפרטי צריך לחכות לנפילה, התורה בעצמה מכניסה אותו תוך כמה שבועות לסיפור של שבירה, נפילה והתחלה מחדש: "לך לך".

הרב קוק בכמה מקומות בכתביו מתייחס לסוד כוחה של השבירה כמוליד אפשרויות שלא יכלו להיוולד בלעדיה:
"למה באה השבירה?
לפי שהא-להות נותנת היא לפי כחה, והמקבל מוגבל הוא,
אם כן תהיה הטובה מוגבלת, על כן נותן הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה א-להית בלתי גבולית, ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי. ויבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד בא-להות, ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל." *

האדם שואף לגדולות, ושאיפתו היא למעלה ממדרגתו, הדבר גורם לשבר בו האדם מתנפץ אל מול חופי המציאות המוגבלת. אך 'ניתוץ' זה הוא זה שמאפשר לאדם לצמוח ולהפוך מנברא לבורא. בהגדרה יפה ורדיקאלית זו, חושף הרב קוק את העומק שבשבירה. כמו המבול שהכרחי לבריאה חדשה ומתוקנת, היא מאפשרת לנו להיפגש עם עצמנו, לבוא לידי מודעות של הפגמים שבנו ולברוא עצמי מתוקן. סיפורי בראשית מובילים את האדם מתחילת השנה להתחלה אחרת… התחלה עם ניסיון, זו התחלה היודעת כי תתכן נפילה המלווה במבול אבל גם יש 'לך לך'. יתרונה בכך שהיא מאפשרת לאדם לבנות בתוכו את היכולת לברוא את עצמו, ולהעצים בתוכו ממד של בורא ולא רק של נברא. התחלה זו מעוררת באדם אחריות עצומה, הן כלפי חייו והן כלפי העולם, אחריות המלווה הפעם גם בענווה גדולה.

לך לך, הינה קריאה נצחית של תזוזה, המאפשרת יציאה לדרך, בה האדם פוגש מבנים וטעמים שטרם פגש וטעם. המדרש מטיב לתאר זאת דרך משל על צלוחית של בושם טוב שכל תזוזה מעוררת את הריח הנפלא הקיים בה, שיהיה ניכר ונרגש, ואשר ללא התנודה היה נשאר רק כאפשרות וכחומר גלם:
"ויאמר ה' אל אברם" רבי ברכיה פתח (שיר השירים א) "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך" אמר רבי ברכיה: למה היה אברהם אבינו דומה?
לצלוחית של אפופילסימון(בושם טוב) מוקפת צמיד פתיל ומונחת בזווית ולא היה ריחו נודף.
כיון שהייתה מיטלטלת, היה ריחו נודף. כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם" (מדרש רבה בראשית פרשה לט פסקה ב )

כיצד יוצאים למסע חדש? אצטט כמה שורות משירו של ת.ס אליוט:
"כדי להגיע אל מה שאינכם יודעים
עליכם ללכת בדרך הבערות.
כדי לרשת את מה שאינו קניינכם
עליכם ללכת בדרך הנישול.
כדי להגיע אל מה שאינכם
עליכם ללכת בדרך שבה אינכם.
ומה שאינכם יודעים הוא הדבר היחיד שאתם יודעים[…] **
ומה שסבור היית כי באת למענו,
הוא רק כיסוי, קליפת משמעות
שהתכלית בוקעת ממנה רק כאשר היא מתמלאת
אם בכלל, או שלא היתה לך תכלית
או שהתכלית היא מעבר לאחרית שתארת לעצמך
וחל בה שינוי בהתמלאה…
זה תמיד יהיה אותו הדבר: תהיה חייב לדחות הגיון וסברה.
אינך נמצא כאן כדי לאמת,
לרכש השכלה, או לספק סקרנות
או למסור דין וחשבון. אתה נמצא כאן כדי לכרוע ברך
במקום שלתפילה היה תוקף. ותפילה היא יותר
מאשר סדר מילים, העיסוק המודע
של הנפש המתפללת, או נעימת הקול המתפלל… ***

אברהם יוצא לדרך…
בעל ה"שפת אמת" בתחילתה של הפרשה מצטט את שאלת המדרש שמביא רש"י:
"למה לא גילה לו מיד? (המדרש עונה, כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה..)
ובלשוננו: מה מוסיף אלמנט ההפתעה שמקומו יכירנו ברומן ובדרמה, אבל פה לכאורה הדברים יכלו להיאמר במפורש: אברהם עלה לפלשתינה"
ועונה האדמו"ר מגור: "פשוט כי זה עצמו בחינת ארץ ישראל,
להבטל בכל החושים והרצונות רק לרצון השי"ת..
כל התדבקות חיצוניות להשליך…
והכלל כי זה צריך להיות תמיד רצון האדם,
רק לשמוע ולקבל מה שאינו יכול..
שתמיד צריך להיות בחינת ראיה והסתכלות והאזנה,
לקבל מה שלמעלה מהשגתו.."
ובלשוננו ועל פי הבנתי לפחות ברובד אחד: אם האלוהים היה אומר לאברהם: עלה לישראל,
אברהם היה נשאר אותו אברהם, הוא רק עבר דירה, שינה כתובת, אבל הוא לא היה משתנה.
אבל ארץ ישראל קשורה להשתנות שבתהליך בו אינך נשאר אותו דבר,
במהלך הדרך, צד קשה אולי אידיאולוגי נופל ואתה מתעדן, אולי נעשה רך יותר.

יש פה הבחנה יפה, בין מימוש להשתנות.
התהליך מאפשר מקום של עידון ורכות,
ולא דוגמה קשה.
אולי יש בזה משהו החשוב גם למצב בו אנו חיים עכשיו.
הקול עדיין קורא, להשתנות רכה.

בתפילת הדרך למסעות של ברכה השנה כיחיד וכחברה.

______________________________________________________

* אורות הקודש חלק ב, עמ' תקכז
** ארבע קוורטטים, בתרגומה של מאיה בז'ראנו, תל-אביב, קשב, 2008, עמ' 26
*** שם, עמ' 46