הקריאה של בורא העולם לאברהם "לך לך" מהווה מפנה דרמטי בתיאור תולדות האנושות על פי המסופר בתורה. נחשף אחד מרזי הקיום – לעולם יש תכלית ויעד ועל האדם לקחת חלק בתהליך הגילוי שלהם ולחולל את התיקון הנדרש. לשם כך נתבע האדם לעתים לעזוב את המציאות המוכרת, להתעלות מעל הנטייה המקובלת להשאיר את מצב העניינים כמו שהוא, גם אם יש צורך גדול לשינוי ולשיפור – ללכת הלאה, לבנות מציאות חדשה, לתקן עוול וליצור חיים של ברכה.

גם תרח, אבי אברהם, יצא עם משפחתו מביתו וממולדתו באור כשדים "ללכת ארצה כנען", אבל מסיבות שאין התורה מגלה לנו הוא נתקע בדרך, בחרן, ונשאר שם. אפשר לנחש – הוא מצא עבודה טובה, אולי מצא אנשים לרוחו ומצאו חן בעיניו הנופים מסביב. לעומתו אברהם נענה לקריאה ששמע, אולי כבר פעמה בו שאיפה כלשהי, נענה לחלום שחלם, והלך אל ייעודו האישי, מה שהיווה נדבך חיוני בבניין הדעת והתודעה של רבים אחריו, וכינון יסודות מוסר בתרבות האדם.

רבי יהודה לייב אריה, ממייסדי חסידות גור, מתייחס בספרו "שפת אמת" לקריאה "לך לך" באופן מפתיע. הוא שואל: למה התורה לא טרחה לספר לנו את עברו של אברהם, ובמיוחד על אישיותו ובמידותיו הסגוליות, מה שעשוי היה להסביר את חיבתו המיוחדת שזכה לו מצד בורא העולם? בתשובה לשאלה הוא מציע שא-לוהים השמיע בעולם – וממשיך להשמיע – את קריאת "לך לך" – "לכל האנשים תמיד". שבחו של אברהם הוא שהיה היחיד שהיה מוכן להיפתח לקריאה, לקבלה כצו פנימי ולפעול בעולם כדי לתקנו.

כל חברה זקוקה לאנשים המוכנים לקבל לתוך נפשם את הקריאה "לך לך" – לעזוב את המוכר והמקובל כדי ללכת למרחבים אנושיים וקיומיים חדשים, להיענות לצו האמונה ולתקן את ההתנהלות המוסרית של החברה בה הם חיים ויוצרים. אין משמעותה של היענות זו מחייבת תמיד עזיבת הבית והמולדת. אדם המוכן להיות בקשב לקריאה זו עשוי להביא ברכה גדולה גם למשפחתו או לסביבה המקצועית בו הוא נמצא או נמצאת. לאחרונה שמעתי על משפחה שנתקעה, שאחים לא מדברים אחד עם השני כבר שלושים שנה, וכך גם צאצאיהם, בגלל שהתרחשה פעם איזושהי פרשיה קשה ביניהם – שככל הנראה אותם הצאצאים כבר אינם מכירים. עד שקם אחד מצעירי המשפחה ונענה לקריאה של "לך לך" ולמרות הרבה אמירות ציניות ולמרות האטימות השוחקת שרק בני משפחה המתנכרים אלו לאלו יכולים ליצור לעצמם, הביא תיקון מדהים וברכה גדולה לדורות שלמים במשפחה. הוא היה מוכן לצאת ממציאות מוכרת ומקובלת, מציאות שעל פניה אין מה לעשות אתה, וכמו לברוא עולם חדש.

בקטע המתייחס באופן ברור לחלוצי הציונות החילונית, אלו ששמעו בדורות האחרונים את קריאת "לך לך מביתך וממולדתך" ובנו עולם חדש בארץ כנען, כתב הרב אברהם יצחק קוק על "נשמות מעולם התוהו". הוא ביקש לעשות הבחנה נוקבת בין שתי בחינות ברוח נפשותיהם של אלו שפועם בהם חלום התיקון הקמים ממקומם המוכר כדי ליצור את הברכה שאחרים נמנעים מלראות כדבר אפשרי: "האידיאליסטים הגדולים רוצים בסדר יפה וטוב, מוצק ואדיר כזה, שאין בעולם לו דוגמא ויסוד. על כן מהרסים את הבנוי לפי מידת העולם. המעולים יודעים גם לבנות את העולם הנהרס, אבל הגרועים, שהנטייה האידיאלסטית נגעה בהם רק נגיעה כלשהי, הם רק מחבלים ומהרסים, והם המושרשים בעולם התוהו בערכו השפל".

כל חברה – על אחת כמה וכמה החברה של בני אברהם, חברה שנוסדה שוב לאחרונה על ידי אלו ששמעו את קריאת "לך לך" ממש בדורות אלו – זקוקה כאוויר לנשימה לאותן הנשמות של תוהו הנענים לתביעה לתיקון וחידוש של ברכת החיים, בכל מקום בו נמצאים, שיודעים לא לחבל ולהרוס אלא לבנות עולם של תיקון.