פרשת העקדה פורשה במהלך הדורות פעמים רבות. כוון הפירוש הרווח הוא : אלהים רצה לבדוק את נכונותו של אברהם להקריב עבורו את היקר לו ביותר- בנו, עתידו כאבי האומה, ואת עיקרון החסד. אברהם עמד במבחן. וכך נאמר בפרשת העקדה המובאת בסדור – "רבונו של עולם, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו "
רוב פרשני אסכולה זו רואים את נכונותו של אברהם לעקדה לא כגילוי למידת מסירותו לאל אלא כפיתוח שלה, הוצאה לפועל של פוטנציאל (ראה כאן רש"י, רמב"ן, אבן עזרא).

מפירוש זה משתמע שאכן, אם דורש אלהים, אמור המאמין לעשות עבורו הכל. אין כאן כל התייחסות לשאלה האם דרישה זו נכונה מצדו של אלהים, אלא יש כאן השעיה של קני המידה המוסריים, כאשר מדובר במעשי האל. מבחינה זו פרשה זו היא היפוכה של פרשת סדום המובאת בתחילת הפרשה ובה אברהם אומר לאלהים "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע, חָלִלָה לְּךָ… מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט"?!. על כן, אסכולה פרשנית זו אמורה להסביר מדוע כאן אברהם לא שואל את שאלת המשפט. בין התשובות שניתנו :

· זוהי בדיוק מהות הניסיון, אברהם משעה את שיפוטו המוסרי כיוון שהאל מבקש ממנו.

· האל נעלה מכל הסבר למעשיו, אבל אנו בני בריתו של אלהים ואמורים להתנהל בעולם על פי הבנות שאנו מגבשים לעצמנו על דרכיו., כיוון שהאל גילה לאברהם את תוכניתו לגבי סדום, הרי בכך הזמין תגובתו כשותף להנהגתו את העולם[1] וכמו שנאמר "וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם…כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח,יז) ואברהם אכן הגיב על פי הבנתו את דרכי ה'. ואילו בפרשת העקדה לא גילה ה' לאברהם מה יקרה אלא ביקש/דרש ממנו שיהיה המבצע, ובכך הגדיר את המקרה הזה כחריג, מחוץ לדיון.

בלומדי את הפירושים הללו אני רואה שהם מפריעים לי בשני היבטים. האחד – אי-הצדק, וגרוע מזה : הרוע של הדרישה האלהית מאברהם, והשני – המניפולציה הנעשית על חשבון אברהם (ויצחק, ושרה) ולו גם מטרתה טובה. עדיף בעיני שאלהים לא יעלה את אמונתו של אברהם לרמה גבוהה כל כך ובמקום זאת יוסיף לדבר עימו באופן ישיר, כראוי לו.

כיון שני הוא של הרשב"ם. מפרש זה רואה בעקדה עונש , והמלה ניסיון משמעה צער ותלאה, כמו 'מסה ומריבה'. הרשב"ם מסביר שהעונש בא לאברהם כיוון שהתגאה בבנו, וכמשתמע – בטח בעתידו כאבי האומה ומתוך כך הרשה לעצמו לכרות ברית עם יושבי הארץ (פרק כ"א) בלי להתייעץ באלהים, הדרישה להעלות את בנו לעולה באה כדי להראות לאברהם עד כמה שברירי קיומו ועתידו מול אלהים. מפגן שליטה ואלו דבריו :

"והאלהים נסה את אברהם קינתרו וציערו כדכת' הנסה דבר אליך תלאה, על נסותם את י"י, מסה ומריבה, בחנני י"י ונסני. כלומר נתגאיתה בבן שנתתיו לכרות ברית ביניכם ובין בניהם, ועתה לך והעלהו לעולה ויראה מה הועילה כריתות ברית שלך"

כאן שאלת שפוטו של אברהם לא עולה כלל , כיוון שמהות העניין היא שאברהם ייכנע לאל הכל יכול, בניגוד למאווייו והשקפותיו על הדרך בה צריכים הדברים להתנהל.

הקושי שמעלה פירוש זה חריף הרבה יותר מאלו של קודמיו. וכי לא מצא ה' הכל-יכול דרך טובה יותר לנהל את בן בריתו אוהבו כשטעה אלא רק על ידי שבירתו המוחלטת ?

הפילוסוף הדני סרן קירקגור, פירש בספרו 'חיל ורעדה' את העקדה בכיוון אחר לחלוטין. לפירושו – הניסיון היה כפול. מחד- אברהם אמור היה לא להאמין אף לרגע שאלהים הרחום והצדיק מתכון שהוא ירצח את בנו . מאידך – אברהם אמור לציית ללא תנאי לדרישתו של א-להים ! מובן שיש כאן סתירה – אם אינני מאמין שהאל מתכוון ברצינות לדרישתו , אין כאן למה לציית ?

קירקגור טוען שסתירה זו היא אפיון מרכזי של האמונה. האמונה היא תמיד פרדוכסלית. היא אינה רציונלית, אינה סבירה ואינה בנויה על שכל ישר. מהותו של האל ככל שהיא מתגלה למאמיניו רחוקה מלהיות נוחה , מובנת, מסתדרת עם קני המידה הרגילים על פיהם אנו מנהלים את חיינו . היא מהווה סימן שאלה מתמיד.

קירקגור הולך בדרך המסורתית של ראיית העקדה כדרך לבחינת או להעצמת אמונתו של אברהם, אבל שונה ממנה בשאלת השפוט המוסרי של הדרישה לעקדת יצחק . לשיטתו , אין ספק שזו דרישה מתועבת. אדרבא – אברהם אמור, באחד משני היבטי הניסיון שלו, להחזיק בדעה זו ולא להאמין שאלהים באמת מתכוון לכך.

כשראיתי את פירושו של אריאל הירשפלד לפרשה התמלאתי שמחה רבה. לפירושו ,לא רק שאלהים לא התכוון שאברהם יהרוג את יצחק, הוא גם לא התכוון לבצע בו מניפולציה, ולו גם למטרה טובה של בחינת או מימוש אמונתו הפוטנציאלית. הירשפלד דורש את הציווי להעלאה לעולה באופן מטפורי. אלהים אומר לאברהם – עליך להוציא את בנך מאחיזתך, לתת לו ללכת , להישאב אל האל – עקרון החיים, וכך יתחיל לחיות את חייו שלו באופן עצמאי ולא כשהוא מוגן ומתווך על ידך. הירשפלד אינו אומר זאת, אבל כשה' אומר "לך לך אל ארץ המוריה" לאביו של יצחק, הוא אומר זאת כדי למנוע את הצורך לומר, מאוחר יותר, ליצחק עצמו – "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". הנה דבריו של הירשפלד –

מעשה האמונה של אברהם בעקדת בנו הוא סיבת חייו של בנו, כי האלוהים הוא עקרון החיים ונביעתו המעגלית מן המוות. הוויתור על הבן, ההיעתרות לעקדה, היא נתינת הבן לעקרון החיים. היא נתינת הבן ל"לעולם" ולעצמו הנבדל מאביו. מעשה השחיטה הנרמז כאן, הוא גילומו של פחד השילוח, פחד הוויתור על ההורות, כחיתוך חבל הטבור השני, שאינך יודע אם הוא מכת מוות או תנאי של חיים, וכאן בא ההיפוך (הכמוס כבר בסמל ברית המילה): הנכונות לשחוט היא הפתח להיפוכה. הקול האלוהי הקורא לאב "אל תשלח ידך אל הנער" הוא קול הידיעה הגדולה המקפת הכל, העליונה על הפחד ועל האהבה הראשונה, שהיא אהבה גדולה מכל אהבה: היכולת לתת את הילד, להפקירו באמת, כמו להורגו, היא היא היכולת לתת לו את חייו באמת, והיא הרגע בו אתה מקבלו באמת – מן הטבע, מן היקום ומן האלוהים. לא מעצמך. (אריאל הירשפלד, רשימות על מקום , עמ' 102)

[1] מערכת יחסים זו מתקיימת גם עם משה , וכך ביקש משה "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ " (שמות ל"ג,יג) והקב"ה נעתר לו וגילה לו את מה שקראו חז"ל י"ג מידות – "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה " (שמות ל"ד,ז-ט)