בראשית פרק מ"ד,יח – פרק מ"ז,כז
המעיין בנאומו של יהודה בתחילת הפרשה תמה : מדוע חשב יהודה כי דבריו ירככו את ליבו הקשה של המשנה למלך מצרים ? הלא צפנת-פענח יודע כבר שבנימין הוא בן זקונים ושחיי יעקב קשורים ותלויים בבנימין. האינפורמציה שהוסיף יהודה היא תיאור השיחה בין יהודה ליעקב בה ערב יהודה לבנימין. מה בשיחה זו יכול לשנות את עמדתו של יוסף ? מדרש רבא כאן (פרשה צ"ג,א) אינו שואל שאלה זו, אולם דבריו יכולים לסייע בידינו – "אדוני שאל את עבדיו וגו', אמר לו מתחלה באת עלינו בעלילה כמה מדינות ירדו למצרים לשבר אוכל ולא שאלת אחד מהם שמא בתך באנו ליקח או אתה סבור לישא את אחותנו, אף על פי כן לא כסינו ממך"

המדרש מוטרד משאלה הפוכה – לשם מה חוזר ומספר יהודה את הידוע כבר ? ותשובתו : יהודה מעלה על השולחן את השאלה –מה פשר ההתנהגות התמוהה הזו? מדוע אנשים שבאו, כאלפי אחרים, לקנות אוכל זוכים ליחס מועדף מטעם המשנה למלך– לטוב ולרע ? מדוע הואשמו בריגול, נאסרו, קיבלו חזרה את כספם, התארחו בבית המשנה-למלך ואף ישבו איתו למשתה ?? יהודה מעלה את הדברים ובכך אומר ליוסף – הנח לנו ! המדרש מדגיש את הטון הבוטה. ההעזה לומר מה שקודם לא נאמר. אם נמשיך ונעצים כיוון פרשני זה, נראה שזה המפתח להבנת יתר דברי יהודה. יהודה אינו מדבר על לבו של יוסף, הוא מטיח בו דברים מבלי לחוס על רגשותיו. פעמיים חוזר יהודה על התיאור הקשה – "והורדתם את שיבתי ביגון שאולה". הפועל "ויגש" מבטא אף הוא את העוצמה בה מתקרב יהודה אל יוסף, וכן הביטוי "ידבר" שבפרשנות חז"ל בדרך כלל וכן אף כאן במדרש מציינת דיבור קשה "ידבר נא עבדך, יכנסו דברי באזנך, זקינתו של זה על ידי שמשכה פרעה לילה אחת לקה בנגעים הוא וכל ביתו, דכתיב (בראשית יב) וינגע ה' את פרעה, הזהר שלא ילקה אותו האיש בצרעת" דיבור בוטה זה מתאים לאישיותו של יהודה. המעיין בדבריו ליעקב בפרק מ"ג יפגוש שם טון דומה – וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל: וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם: אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל:וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם: (מ"ג, ב-ה)

דברים אלו נכונים ומדוייקים. הטון הוא ענייני, לא-רגשני, ויש לומר: גם לא רגיש. אלא שחוסר רגישות זו ממלאת כאן תפקיד – בעוד שהדברים הרבים שאמרו האחים קודם לכן, לא הזיזו את יעקב מסירובו, באו דבריו הקצרים והישירים של יהודה וגרמו לו לוותר. הבוטות של יהודה מבטאת עיגון מלא, שתי רגליים בקרקע, בכאן ובעכשיו. הכרה במציאות כפי שהיא. תכונה זו גילחה יהודה בשעתו היפה – השעה בה עמד מול סמלי זהותו המופקדים ביד זונה – חותמת , פתילים ומטה, והודה שהם שלו "צדקה ממני".(כה) הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה:(כו) וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ: (פרק ל"ח,כה-כו)

גם נפילותיו של יהודה הן באותו תחום – כשאין הוא מכיר באמת, מתחמק ממנה. כך כאשר לא היה די אמיץ כדי לומר לתמר שלא יתן לה את שלה (ראו פרק ל"ח, יא), וכמובן כשיזם את מכירת יוסף ובכך שאף לטשטש את אחריותם לגורלו. על יכולתו של יהודה להודות באמת יש להוסיף את נכונותו להיות בתוכה, לשים עצמו שם. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל ישְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים:

המונח 'ערבות' הוא המבטא יותר מכל תכונה זו. הערב הוא אחראי. הוא יהיה עבורך כאן ועכשיו כאשר תזדקק לו. לעומתו, יוסף הוא בעל חזונות ופותר חלומות. בעוד יהודה נוטע שתי רגליו במציאות הרי יוסף מביט אל מעבר לאופק והולך לשם. הוא עוסק בחזון, חלום, חלון למרחב אחר – גורמים המקלישים את הריאליה החמורה של יהודה שאינו מתיר לעצמו להיסחף. על כן יכול יוסף לשנות את מלבושיו ושמו ולבקש לעצמו את מתנת השכחה – ַויִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי(=השכיחני) אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי (פרק מ"א,נא) אם כן, המפגש בין השניים הוא לא רק מפגש בין שני אנשים. הוא מפגש בין שתי דרכי חיים, התנהלות, הנהגה. מי שרואה מעבר לאופק "בן פורת עלי עין" לבין מי ששואב כוחו מהמציאות ללא כחל ושרק "כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו" יעקב עתיד לברך את שניהם ובעצם להעניק בכורה לשניהם כי באחדות בין חזון ומציאות טמון סוד הקיום הנכון -"דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַים וְשִׁבְטֵי ישְׂרָאֵל חבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי: (יחזקאל פרק ל"ז, יט)