ספר בראשית: פרק י"ב, פסוק א' – פרק י"ז, פסוק כ"ז

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה ְמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה: " (יב, א-ג)

הצו לך לך מתפרש בדרך כלל כדרישה למהפכה. אברהם נצטווה לנתק את כל קשריו הקודמים, למחוק את עברו וללכת בצו ה' אל הלא-נודע. לכך הוסיף המדרש נופך משלו,הפתיחה הראשונה לפרשה מצטטת את הפסוק "שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ: וְתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ:" (תהלים מה, יב)

שילובו של פסוק זה כאן הופך את האל למפתה הגדול, המושך את אברהם מבית אביו להיכלו. מדרש אחר מגולל סיפור שלפיו אברהם ניתץ את האלילים שמכר אביו, כתגובה מסרו תרח למלכות ולגזר דין מוות. אם כך, שלשה אלמנטים מהווים את עיקר עלילת 'לך-לך' : נטישת כל הקשרים הקודמים, בדגש על בית האב, ואף בהדגשת מרד אידיאולוגי של הבן באביו ; הליכה אל הבלתי ידוע 'אל הארץ אשר אראך' (רק תוך כדי מסע התברר שכנען היא יעד המסע) ; הליכה בצו א-להי. מה מפתיע איפוא לגלות שבפסוקים החותמים את פרשת 'נח' מתוארת הליכה משותפת של משפחת תרח בהנהגת תרח מאור כשדים אל ארץ כנען –

"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:" (יא,לא)

הליכה זו אינה מתוך מרד באב אלא בהנהגתו ; אינה בצו א-להי אלא בצו תרח ; אינה ללא-נודע כי אם לכנען !! תרח מת בדרך, בחרן (אור כשדים נמצאת בדרום ארם-נהריים, חלקה הדרומי של עירק, חרן נמצאת צפון-מזרחה משם, במעלה הפרת, בואכה סוריה, על הדרך לכנען) ואברהם המשיך במסע. סתירה מפורשת לפנינו, וכמו במקרים רבים אחרים של סתירות (שני ספורי בריאת האדם, שני ספורי המבול) יצא הלומד נשכר יותר אם יצור הסבר בעל עומק ומורכבות המכיל את שתי האמירות, מאשר אם יציין שיש כאן שני סיפורים שונים המונחים זה בצד זה.

אחד הפרשנים המסורתיים, רד"ק, מניח כי – "אחר שאמר האל לאברהם לך לך ואמר אברהם לתרח אביו בשם האל כי האל ציוהו לצאת מן הארץ ההיא נתרצה לדברי בנו ויצא עמו" פירוש זה מצמצם את הרדיקליות של המרד. קרה הבלתי-צפוי, והאב בו מרד אברהם הצטרף למרידה נגד עצמו !.עולה כאן גם השאלה האם זה מה שרצה ה' ? האם לא רצה נתק של אברהם מכל הקשר קודם ? ואם כן, מדוע לא השכיל אברהם להינתק ?

ר' חזקיה בן חנוך כותב בפירושו הנקרא 'חזקוני' – "ויקח תרח את אברם בנו ללכת ארצה כנען כי היה מזרעו של שם ולהם ניתנה הארץ למורשה כדכתיב 'ברוך ה' א-להי שם ויהי כנען עבד למו' (ט,כז)"

לדעתו של מפרש זה , הליכתו של אברם לכנען היא חלק מעלילה פוליטית המתמשכת לאורך ספרי התורה. מדובר על מתח בין הגזע השמי לבין ה'חמי' או במלים אחרות – בין מצרים לארם-נהריים, ושדה הקרב העיקרי, וכן הפרס למנצח, היא ארץ ישראל. כנען בנו של חם שלט תחילה על ארץ זו, לאחר זמן נטלו אותה ממנו בני ישראל, צאצאי אברהם, שהוא על פי הפרקים הקודמים (י,יא-כו) צאצא ישיר של שם, בנוסף ירשו בני ישמעאל, אף הוא בנו של אברהם, את האזורים שממזרח לארץ; בני לוט – עמון ומואב ירשו את ארצותיהם (במרכז ממלכת ירדן של היום) מעמים קדמוניים – אימים ורפאים ; ובני עשו, נכדו של אברהם , את הר שעיר מבני החורי שאכלסוהו בעבר. תרח מופיע בפירוש זה כנציג בכיר של בני שם הבא לתבוע את נחלותיהם הגזולות. אברהם, לפירוש זה, ממשיך את מפעלו. פירוש זה הפוך לקודמו – ההליכה היא של תרח ואברהם מצטרף אליה בעוד לפי רד"ק ההליכה הייתה של אברהם ותרח הצטרף אליו. בשל השוני בין הפירושים נתקל ה'חזקוני' בבעיה שלא הפריעה לרד"ק : לשיטתו יש להבין מה מה תפקיד האמירה הא-להית 'לך לך' כאשר ההליכה כבר החלה, ומסיבות אחרות.

אם נפתח את הכיוון הפרשני של 'חזקוני' ונתמודד עם הקשיים שלפניו ניתן לומר כך : ההליכה בהנהגת תרח היא מעשה היונק מהעבר (המאבק בין חם לשם), המכוון למטרה קונקרטית מאוד, והנעשה בהכרעה אנושית ומתוך שיקולים אינטרסנטיים, לא רוחניים, לא מוסריים. אברהם הוא אחד החיילים, אולי חייל בכיר, במאבק זה. בתוך הקשר זה מתגלה לפתע הצו האלהי. בפועל גם ה' הביא את אברהם לאותה כנען אליה הלך בלאו-הכי. אולם העניין הוא בכך שנצטווה ללכת אליה מתוך שכחת חשבונות העבר, וללא ראיית מטרה מוגדרת, אינטרס, בעתיד. אברהם מורם מעל לשיקולים הממלאים את עולמו הקודם, ומובא אל הנצח ,אל הא-להים והוא הופך להיות חייל שלו, מגויס למטרה אחרת לחלוטין. כשא-להים מגדיר את מטרת התרועעותו עם אברהם הוא אומר

" כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשׁר דבר עָלָיו:" (יח,יט)

כיוון שאברהם מגיע לכנען מטעם הציווי הא-להי ולא מטעם הציווי של תרח הוא מתנהג באופן לא-אינטרסנטי. הוא מתחנן על נפש אנשי סדום החוטאים (פרק יח), הוא משיב למובסים בקרב את כל רכושם, שלא כמקובל (פרק יד), הוא מחפש פשרות ושלום עם אבימלך מלך פלשתים. (פרק כא).

פירושו של החזקוני חושף תפר בין שתי ישויות המרכיבות את הדמות ה'אברהמית' – אברהם המנהיג הפוליטי, מצביא שהביס את מלכי הצפון (פרק יד), מדינאי שיישב סכסוך עם מלך פלשתים (פרק כא), אדם אמיד(תחילת פרק יג) ובעל מעמד חברתי –'נשיא א-להים אתה בתוכנו' (כג,ו). ומאידך – אברהם אביר האמונה הבודד, האיש העובר בארץ ומקים בה מזבחות לאל לא-נראה, מי שמעז להתווכח עם האל ולהאשימו בחוסר מוסריות – 'האף תספה צדיק עם רשע.. חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט' ? (יח,כד), מי שלוקח את בנו לעקידה בצו הא-ל, מי שכורת ברית עם אלהיו הלא נראה בבשרו ובבשר צאצאיו.(פרק יז). אכן שתי הישויות קיימות באברהם והיא-היא גדולתו. ממקום מושבו בתוככי העשיה הפוליטית, הצבאית, החברתית והמשפחתית, נתבע אברהם לכוון מבטו למרחק ולגובה ולהיות איש האל, מי שמביא את הא-להים למרכז החיים.

סצנה הממחישה יפה את המתח בין שני העולמות שאברהם היה אזרח בהם היא זו –

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי: וְהִנֵּה דְבַר יְקֹוָק אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא ירָשֶׁךָ: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: וְהֶאֱמִן בַּיקֹוָק וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה:" (טו, ג-ו)

ניכר המתח בין אברהם הריאלי, האיש שזה עתה הביס את אויביו בקרב, והוא מודע היטב להישגיו אבל גם למה שלא ישיג – לא יהיו לו בנים; לבין אברהם המאמין שהאל הבלתי נראה בו רק הוא מאמין מבטיח לו את הבלתי אפשרי והוא, אולי אחרי מאבק פנימי לא קל ,'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה'.

על כך הוסיף רש"י בעקבות המדרש –

" ויוצא אתו החוצה – לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים,

ולפי מדרשו אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן. וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל.

דבר אחר הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה:"

רש"י מסביר כיצד נעשה נס האמונה הזה. במדרש הראשון נפתל אברהם עם גורל חייו, ומוצא דרך לשנותו – שינוי שם הוא אקט מהפכני, הוא יספק את הדחיפה המספקת לשינוי הגורל. לפי הפירוש השני אברהם יוצא מעל ומעבר לכל מה שקדם, כל הפרספקטיבות הקודמות מאבדות את כוחן כשאברהם מביט על העולם מלמעלה למטה. ומכאן חזרה לתחילת הפרשה – ה'לך-לך' הרדיקלי מקבל עוצמה נוספת כשהוא נתפס על רקע הקשר קונקרטי. באותה תנועה של בני שם הדורשים את נחלתם מאויביהם היה אברם היחיד שעשה זאת, לא מתוך סיבה היסטורית, כובלת, ולא מתוך אינטרס אלא בהבטה מלמעלה למטה, ולמען עשות צדקה ומשפט.
ספר בראשית: פרק י"ב, פסוק א' – פרק י"ז, פסוק כ"ז

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה ְמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה: " (יב, א-ג)

הצו לך לך מתפרש בדרך כלל כדרישה למהפכה. אברהם נצטווה לנתק את כל קשריו הקודמים, למחוק את עברו וללכת בצו ה' אל הלא-נודע. לכך הוסיף המדרש נופך משלו,הפתיחה הראשונה לפרשה מצטטת את הפסוק "שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ: וְתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ:" (תהלים מה, יב)

שילובו של פסוק זה כאן הופך את האל למפתה הגדול, המושך את אברהם מבית אביו להיכלו. מדרש אחר מגולל סיפור שלפיו אברהם ניתץ את האלילים שמכר אביו, כתגובה מסרו תרח למלכות ולגזר דין מוות. אם כך, שלשה אלמנטים מהווים את עיקר עלילת 'לך-לך' : נטישת כל הקשרים הקודמים, בדגש על בית האב, ואף בהדגשת מרד אידיאולוגי של הבן באביו ; הליכה אל הבלתי ידוע 'אל הארץ אשר אראך' (רק תוך כדי מסע התברר שכנען היא יעד המסע) ; הליכה בצו א-להי. מה מפתיע איפוא לגלות שבפסוקים החותמים את פרשת 'נח' מתוארת הליכה משותפת של משפחת תרח בהנהגת תרח מאור כשדים אל ארץ כנען –

"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:" (יא,לא)

הליכה זו אינה מתוך מרד באב אלא בהנהגתו ; אינה בצו א-להי אלא בצו תרח ; אינה ללא-נודע כי אם לכנען !! תרח מת בדרך, בחרן (אור כשדים נמצאת בדרום ארם-נהריים, חלקה הדרומי של עירק, חרן נמצאת צפון-מזרחה משם, במעלה הפרת, בואכה סוריה, על הדרך לכנען) ואברהם המשיך במסע. סתירה מפורשת לפנינו, וכמו במקרים רבים אחרים של סתירות (שני ספורי בריאת האדם, שני ספורי המבול) יצא הלומד נשכר יותר אם יצור הסבר בעל עומק ומורכבות המכיל את שתי האמירות, מאשר אם יציין שיש כאן שני סיפורים שונים המונחים זה בצד זה.

אחד הפרשנים המסורתיים, רד"ק, מניח כי – "אחר שאמר האל לאברהם לך לך ואמר אברהם לתרח אביו בשם האל כי האל ציוהו לצאת מן הארץ ההיא נתרצה לדברי בנו ויצא עמו" פירוש זה מצמצם את הרדיקליות של המרד. קרה הבלתי-צפוי, והאב בו מרד אברהם הצטרף למרידה נגד עצמו !.עולה כאן גם השאלה האם זה מה שרצה ה' ? האם לא רצה נתק של אברהם מכל הקשר קודם ? ואם כן, מדוע לא השכיל אברהם להינתק ?

ר' חזקיה בן חנוך כותב בפירושו הנקרא 'חזקוני' – "ויקח תרח את אברם בנו ללכת ארצה כנען כי היה מזרעו של שם ולהם ניתנה הארץ למורשה כדכתיב 'ברוך ה' א-להי שם ויהי כנען עבד למו' (ט,כז)"

לדעתו של מפרש זה , הליכתו של אברם לכנען היא חלק מעלילה פוליטית המתמשכת לאורך ספרי התורה. מדובר על מתח בין הגזע השמי לבין ה'חמי' או במלים אחרות – בין מצרים לארם-נהריים, ושדה הקרב העיקרי, וכן הפרס למנצח, היא ארץ ישראל. כנען בנו של חם שלט תחילה על ארץ זו, לאחר זמן נטלו אותה ממנו בני ישראל, צאצאי אברהם, שהוא על פי הפרקים הקודמים (י,יא-כו) צאצא ישיר של שם, בנוסף ירשו בני ישמעאל, אף הוא בנו של אברהם, את האזורים שממזרח לארץ; בני לוט – עמון ומואב ירשו את ארצותיהם (במרכז ממלכת ירדן של היום) מעמים קדמוניים – אימים ורפאים ; ובני עשו, נכדו של אברהם , את הר שעיר מבני החורי שאכלסוהו בעבר. תרח מופיע בפירוש זה כנציג בכיר של בני שם הבא לתבוע את נחלותיהם הגזולות. אברהם, לפירוש זה, ממשיך את מפעלו. פירוש זה הפוך לקודמו – ההליכה היא של תרח ואברהם מצטרף אליה בעוד לפי רד"ק ההליכה הייתה של אברהם ותרח הצטרף אליו. בשל השוני בין הפירושים נתקל ה'חזקוני' בבעיה שלא הפריעה לרד"ק : לשיטתו יש להבין מה מה תפקיד האמירה הא-להית 'לך לך' כאשר ההליכה כבר החלה, ומסיבות אחרות.

אם נפתח את הכיוון הפרשני של 'חזקוני' ונתמודד עם הקשיים שלפניו ניתן לומר כך : ההליכה בהנהגת תרח היא מעשה היונק מהעבר (המאבק בין חם לשם), המכוון למטרה קונקרטית מאוד, והנעשה בהכרעה אנושית ומתוך שיקולים אינטרסנטיים, לא רוחניים, לא מוסריים. אברהם הוא אחד החיילים, אולי חייל בכיר, במאבק זה. בתוך הקשר זה מתגלה לפתע הצו האלהי. בפועל גם ה' הביא את אברהם לאותה כנען אליה הלך בלאו-הכי. אולם העניין הוא בכך שנצטווה ללכת אליה מתוך שכחת חשבונות העבר, וללא ראיית מטרה מוגדרת, אינטרס, בעתיד. אברהם מורם מעל לשיקולים הממלאים את עולמו הקודם, ומובא אל הנצח ,אל הא-להים והוא הופך להיות חייל שלו, מגויס למטרה אחרת לחלוטין. כשא-להים מגדיר את מטרת התרועעותו עם אברהם הוא אומר

" כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשׁר דבר עָלָיו:" (יח,יט)

כיוון שאברהם מגיע לכנען מטעם הציווי הא-להי ולא מטעם הציווי של תרח הוא מתנהג באופן לא-אינטרסנטי. הוא מתחנן על נפש אנשי סדום החוטאים (פרק יח), הוא משיב למובסים בקרב את כל רכושם, שלא כמקובל (פרק יד), הוא מחפש פשרות ושלום עם אבימלך מלך פלשתים. (פרק כא).

פירושו של החזקוני חושף תפר בין שתי ישויות המרכיבות את הדמות ה'אברהמית' – אברהם המנהיג הפוליטי, מצביא שהביס את מלכי הצפון (פרק יד), מדינאי שיישב סכסוך עם מלך פלשתים (פרק כא), אדם אמיד(תחילת פרק יג) ובעל מעמד חברתי –'נשיא א-להים אתה בתוכנו' (כג,ו). ומאידך – אברהם אביר האמונה הבודד, האיש העובר בארץ ומקים בה מזבחות לאל לא-נראה, מי שמעז להתווכח עם האל ולהאשימו בחוסר מוסריות – 'האף תספה צדיק עם רשע.. חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט' ? (יח,כד), מי שלוקח את בנו לעקידה בצו הא-ל, מי שכורת ברית עם אלהיו הלא נראה בבשרו ובבשר צאצאיו.(פרק יז). אכן שתי הישויות קיימות באברהם והיא-היא גדולתו. ממקום מושבו בתוככי העשיה הפוליטית, הצבאית, החברתית והמשפחתית, נתבע אברהם לכוון מבטו למרחק ולגובה ולהיות איש האל, מי שמביא את הא-להים למרכז החיים.

סצנה הממחישה יפה את המתח בין שני העולמות שאברהם היה אזרח בהם היא זו –

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי: וְהִנֵּה דְבַר יְקֹוָק אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא ירָשֶׁךָ: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: וְהֶאֱמִן בַּיקֹוָק וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה:" (טו, ג-ו)

ניכר המתח בין אברהם הריאלי, האיש שזה עתה הביס את אויביו בקרב, והוא מודע היטב להישגיו אבל גם למה שלא ישיג – לא יהיו לו בנים; לבין אברהם המאמין שהאל הבלתי נראה בו רק הוא מאמין מבטיח לו את הבלתי אפשרי והוא, אולי אחרי מאבק פנימי לא קל ,'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה'.

על כך הוסיף רש"י בעקבות המדרש –

" ויוצא אתו החוצה – לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים,

ולפי מדרשו אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן. וכן שרי לא תלד, אבל שרה תלד, אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל.

דבר אחר הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה:"

רש"י מסביר כיצד נעשה נס האמונה הזה. במדרש הראשון נפתל אברהם עם גורל חייו, ומוצא דרך לשנותו – שינוי שם הוא אקט מהפכני, הוא יספק את הדחיפה המספקת לשינוי הגורל. לפי הפירוש השני אברהם יוצא מעל ומעבר לכל מה שקדם, כל הפרספקטיבות הקודמות מאבדות את כוחן כשאברהם מביט על העולם מלמעלה למטה. ומכאן חזרה לתחילת הפרשה – ה'לך-לך' הרדיקלי מקבל עוצמה נוספת כשהוא נתפס על רקע הקשר קונקרטי. באותה תנועה של בני שם הדורשים את נחלתם מאויביהם היה אברם היחיד שעשה זאת, לא מתוך סיבה היסטורית, כובלת, ולא מתוך אינטרס אלא בהבטה מלמעלה למטה, ולמען עשות צדקה ומשפט.