שלא כשמה, פרשת "ויחי", החותמת את ספר בראשית, היא פרשה שעיקרה פרידה מהחיים. תיאור מפורט של ימיו האחרונים של יעקב, ימיו האחרונים של בחיר בניו, יוסף, ימיה האחרונים של משפחת "אבינו", העתידה לשקוע לתהום הנשיה של העבדות והשכחה , ההכרחית להיווצרותה מחדש כעם, עם ישראל.

מה היו חייו של ישראל, אבי האומה הזו? רק לפני שבוע (בפרשת "ויגש", שפרשתנו היא המשכה) פגשנו אותו עומד לפני פרעה, ובתשובה לשאלת המלך "כמה שני ימי חייך" הוא עונה "מעט ורעים היו ימי שני חיי". אבל עכשיו, לפני פרידתו מהחיים המעטים והרעים הללו, בברכו את שני נכדיו שנולדו במצרים, הוא מבקש כי "הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ." (מ'ח, ט'ו-ט'ז).

הנה מסתבר כי ברגעיו האחרונים, חווית חייו של יעקב אחרת לגמרי מכפי שהציגה לפני פרעה: למן הלילה ההוא בבית-אל, בו נגלו אליו בחלומו מלאכי אלהים העולים ויורדים, חווית חייו הבסיסית היא כי "אכן יש יהוה במקום הזה" (בראשית כח, ל"ז). חווית חייו היא של "האלהים הרועה אותי מעודי".

יעקב הוא רועה בן למשפחה של רועים. גם בניו היורדים מצרימה הם רועי צאן. (גם מי שיוציא את בני בניהם ממצרים, משה, יהיה רועה, וכינויו בכתבי הדורות שיבואו אחריו יהיה מרע"ה – משה רבנו עליו השלום). יעקב ודאי יודע כי סגולתו העיקרית של רועה היא היותו רואה. חווית חייו של יעקב היא היותו נראה. נראה על ידי מי שרעה אותו מעודו, ואשר מלאכו גאל אותו, לאורך חייו, מכל רע.
והרי היה רע לתפארת – הנער שגזל את בכורתו של אחיו, וברח מפחדו לארץ זרה, שרומה ונגזל בעצמו על ידי חותנו, שנאלץ להיאבק כל הלילה עם מלאך במעבר יבוק, שאשתו האהובה מתה עליו בשובו לארץ אבותיו, שכבודה של בתו חולל על ידי שכם בן חמור ובניו יצאו, משם כך, למסע נקם רצחני ממנו חשש, שראה את היחסים העכורים בין בניו, שעשרים שנה ויותר נדמה שהאמין בכזב שספרו לו, שבנו האהוב טרוף טורף וחיה רעה אכלתהו, שנאלץ לחיות את שנותיו האחרונות במצרים, הרחק מארץ אבותיו – הנה מתברר כי האיש הזה חי כל חייו בתחושה שהוא נראה. שיש לו רועה שרואה אותו.

זוהי חוויה של חסד, וההכרה בחסד הזה, חסד היותו נראה, היא המאפשרת לו להעבירה גם לצאצאיו בחסד ראייתו שלו עצמו *. "ועיני יעקב כבדו מזוקן ולא יוכל לראות" מסופר לנו (מ"ח, י) על מפגשו עם שני נכדיו, אבל כבר בפסוק הבא אומר יעקב עצמו ליוסף :"ראה פניך לא פיללתי, והנה הראה אותי אלהים גם את זרעך".

רואה או לא רואה?
לא תמיד אומר יעקב מה הוא רואה. לעתים נראה כי הדברים נעלמים מעיניו (למשל, כאשר בניו מתכננים את הטבח בשכם ובני ביתו, ויעקב, רק אחרי מסע ההרג שלהם, גוער בהם (ל'ד, ל) , לעתים נראה לנו שהיה צריך להגיב למראה עיניו ( כאשר, למשל, הוא רואה את קנאת האחים ביוסף "ואביו שמר את הדבר" ל'ז, י'א), אבל הוא רואה הכל. ראייתו את העבר מאפשרת לו לראות גם את העתיד, בדברים שהוא אומר לבניו העומדים על יד מיטתו, בטרם יגווע ויאסף אל עמיו. מה שאמור היה להיות ברכה אחרונה לא נראה כברכה בחלק מהדברים, אבל הם משקפים ראיה עמוקה את שורש נשמתו של כל אחד מבניו. זו ברכה. רק אדם שבחסד היותו נראה מסוגל לראות ראיה נוקבת את עצמו, יכול לראות כך את זולתו. רק אדם שחי את הנוכחות האלהית בעולמו, יכול להימצא בעצמו בנוכחות. יש לי תחושה שהתפילה "שמע ישראל" נאמרה לראשונה שם, סביב מיטתו של ישראל, על ידי בניו שאליהם הוא מעביר את הנוכחות הזו: "שמע ישראל, ה אלהינו ה' אחד".
זו נוכחות של חסד. חסד ואמת. וזו גם בקשתו האחרונה של יעקב מבנו: "ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים".

אבל עכשיו אנחנו במצרים. והבנים ובני בניהם אכן עתידים, כבברכת אביהם זקנם, לדגות ולרבות ולפרוץ ולשרוץ בקרב הארץ, כפי שיסופר לנו עוד מעט, בפתח ספר ופרשת "שמות". האם יזכו להמשך החסד הזה?
טרם מותו (אף שהוא הצעיר מביניהם, הוא הראשון למות) מבקש יוסף, בחירו של יעקב, בקשה אחרונה מאחיו, כבקשתו של אביו. גם הוא, כאביו, מבקש שיקברוהו בארץ אבותיו. כאביו, גם הוא משביע : "וישבע יוסף את בני ישראל לאמור: פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה".
'פקוד יפקוד' היא סיסמת קוד. אלהים והעם לא ישכחוה. בשולחו את משה אל בני ישראל מצווה עליו ה' לומר להם: "ה אלהי אבותיכם נראה אלי, אלהי אברהם יצחק ויעקב לאמור פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים"(שמות ג , ט"ז). ואכן, "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל, (שם, ד, ל'א).

שנזכה לזכור, שנזכה להיראות, שנזכה לראות, שנזכה להיפקד, שנזכה לצאת ממצרים. חזק חזק ונתחזק.

*תודה לחגית סבאג – ישראל ולחברי בקבוצת הלימוד "שבר ותיקון" בטבעון, שהאירו את עיני לראיית החסד.

שבת שלום.