שולי אייזקס-רוזנק

"ושוב לא היינו עזובים בספר בראשית רחב הידיים,

אתה הולכתנו מפרשה לפרשה וישרת הדורים בדרכינו

לא זזה ידך הטובה מידינו בלכתנו בעקבות אברהם..

ולאורם של נרות הפרפין שהעלנו עלתה דמותו של יעקב

זקן וחלוש ותשוש מיסורין ומתחזק ליישב על המיטה

והוא משתחווה לפני בנו השליט (תעלה בעידנה סגיד ליה)

והוא מצטדק לפניו ומסביר: "ואני בבואי מפדן…"

(שמשון מלצר/ אשירה לרש"י)

לא קל היה לי השנה עם סיפורי בראשית – הפכתי בהם והפכתי ומצאתי קשיים גדולים שלא שמתי לבי אליהם בעבר. אינני יודעת אם לייחס זאת לניסיון החיים, לחריצים על עור שעשו השנים, שפעלו פעולתם, גרמו ראייה מהורהרת, מהדהדת בחדרי חדרים של הבריאה ומעשי האדם.

הנה, זה כבר כמה שבועות שאני חושבת על יעקב ויוסף, כשהם ביחד ולחוד, ומבקשת להסביר מערכות יחסיהם. איך להבין את השתיקה של האב נוכח חלום אחד, את התרעמותו על חלום אחר. כיצד להבין את ההתנכרות המביכה – ארוכת השנים הכואבת של יוסף – את דבקותו במצרים בשעה שאביו בכנען, את העובדה שיעקב אינו בוכה ואינו נופל על יוסף בפגישתם. ואיך להצדיק – אם צריך בכלל – את יוסף נוכח התנהגותו אל מול העם המצרי, אל נוכח פני אחיו המיוסרים (האומנם מיוסרים הם?) אל מול מחלתו של אביו ובשעת מותו.

במובן מסוים שמחתי לחזור ולגלות, כי פרשת 'ויחי' סתומה היא ואין מרווח לנשימה בין ראשיתה לפרשה הקודמת לה. אומנם דרש בזה המדרש (בראשית רבה צ"ו, א) :

"ויחי יעקב בארץ מצרים למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה? אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל. דבר אחר למה הוא סתומה – מפני שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו. דבר אחר למה היא סתומה – מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם"

אך אני קראתי סתום זה כסיום מופלא לכל הסתרים והסתומים של בראשית.

ניכר בפרשתנו שרב הנסתר על הגלוי וצל אל מרחף על פני סיפורים ראליים, נוגע בהם נגיעות קוסמיות והפכן לבעלות משמעות גדולה ממה שהן נראות. כך, דרך משל, אפשר לשאול על שינוי השם של יעקב – הוא ישראל, להסביר את שיחזור הטעות של סיכול הידיים על ראשי הנכדים אפרים ומנשה ואת סוד שבע עשרה השנים שיש בין הנער יוסף לחייו של יעקב במצרים. ברכות יעקב, כשיר וכמשל, מבליעות רז ומבליטות אמת ומוות וחיים משמשים בערבוביה.

נדמה, כי כל מי שחיים בקרבו מרגיש כי מתחת לכל זה רוחשים כאבים בלתי פתורים, קנאות ושנאות ושאלות שמעולם לא נשאלו. המדרש (פסיקתא רבתי פרשה ג') מספק לנו הצצה נפלאה לשאלות שהיו עלולות להישאל אם רק הייתה אפשרות לנפשות הפועלות בפרשה להתייחד יחדיו. וכך דבריו על הפסוק: "ויהי אחר הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים" (מח, א):

"ויאמר ליוסף הנה אביך חולה", מי אמר לו שאביו חולה? יש אומרים ברוח הקודש ראה. ויש אומרים בלהה אמרה לו, שהייתה משמשת את יעקב. כיון שחלה באה ואמרה ליוסף.

ויש אומרים בנימין הודיעו ליוסף… והרי כל שבחו של יוסף שהיה מפליג על כבוד אביו ולא נכנס אצלו בכל שעה?!

שאילולי שבאו אחרים ואמרו לו אביו חולה לא היה יודע? אלא להודיעך צדקו, שלא רצה להתייחד עם אביו, שלא יאמר לו: היאך עשו בך אחיך? ומקללם. אמר יוסף, אני יודע צדקו של אבא כל דבריו גזירות הן… ואני בא לומר שיקללם?… לפיכך לא היה הולך אצל אביו בכל שעה.

נהיר לבעל המדרש כי לא חטא יוסף כשנמנע מלבקר את אביו, וכי אין מבקרו רק מתוך שיודע שבזמן שיהיו מצויים בחדר סגור יצטרך מפתח הלב להיפרץ ולהוציא נהרות דם. אך על אף יופיו של מדרש זה יש בו להקשות על יחסי יעקב ויוסף ולהאיר מצוקות מקדמת דנן, עוד מימים שניתנה כותנת פסים מיוחדת.

אומנם נכון, יוסף נופל על פני אביו, בוכה, סופד לו ומנשקו ובמותו מצווה לחנטו, כמין מעשה המעיד על תשוקתו של יצטרך עוד לשאת כאב הפרידה מעמו אך לדרשן קשה הדבר, שנחנט ישראל כדרך חשובי המצרים, ואת התנהגותו של יוסף הוא מבקר (בראשית רבה, ק ד):

"ועל שחנט יוסף את אביו, מת בפני אחיו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא הייתי יכול לשמור את צדיקי? לא כך אמרתי לו: "אל תיראי תולעת יעקב"?! שהתולעים לא יראוהו ולא ישלטו בו, ואתה חונטו ושומרו?! חייך, שיקצרו מימיך עשר שנים"

ומוסיף על דברים אלו הרש"ר הירש:

"..מה רב הניגוד המתגלה כאן! המצרי חנט את הגוף, למען יעמוד בייחודו הפרטי. ואילו הנשמה לא עמדה באישיותה המיוחדת, היא נדדה מגוף לגוף – ועברה גם בגופי בהמות – פשטה צורה ולבשה צורה בגלגולים רבים…אך היהודי מאמין במציאות אישית ונצחית של הנשמה, והוא מוסר את הגוף שינויים חומריים…אלו נמנע מלחנוט את אביו, היו רואים זאת כפגיעה בכיבוד אב. אולי משום כך השביע יעקב את יוסף שלא יקברנו במצרים, לבל יעשו עבודה זרה מגופו".

הפשוט הוא להבין את מעשי יוסף שכאן ולומר שביקש כבודו של אביו, גם אם סתרו את בקשתו, או שמא לא הבין יוסף שישנה סתירה בין חניטת הגוף של ישראל למהות חייו. ברם, הערה קטנה ומעניינת תפסה את עיני, היא הערתו של רש"י על הפסוק: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם" (מח, ז) שאולי יש בה בכדי להציע פסיכולוגיה אחרת של הנפש. לכאורה, כך פרשנים, הפסוק סתום בהקשר בו נאמר ותמוהה העובדה שדווקא כאן נזכר יעקב ברגעי פטירתה של רחל. רש"י מסביר את הפסוק תוך שהוא מאיר מקומו בין הפסוקים וכך אומר:

"ואני בבואי מפדן – ואע"פ שאני מטריח עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי מתה סמוך לבית לחם.. ואקברה שם – ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי: אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראזדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר (ירמיה לא) קול ברמה נשמע וכ'ו".

כמעט בלי משים באה הערה זו וחושפת הפצעים – רגע לפני שהוא נאסף מוכן יעקב לאסוף את שברי חייו ולהעיד עליהם. כל אותו הזמן שהייתה מבוכה גדולה, התרחקות ושתיקה רועמת הלך יעקב עם כאבו הפרטי ותחושת האשמה. "מתה עלי רחל" , בגללי מתה, בשל קללת התרפים. ושלא כמו סבי אברהם, שהכין מקום קבורתה של שרה, הנחתיה, את רחל, על אם הדרך, ואני מרחק הליכה סביר מחברון.

ומוסיף עוד הרמב"ן ואומר:

"ועל דרך הפשט גם כן אמר לו כן כמתנצל, שלא ייחר ליוסף בראות חפצו בקבורת המערה על שלא קבר אמו שם, וכאשר קבר שם את לאה, ולכך אמר לו כי מתה בארץ כנען ולא נקברה בחוצה לארץ כאשר תהיה קבורת מצרים ליעקב, ומתה בדרך בפתע פתאום ולא יכול לקברה שם, כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמה למערת המכפלה, ואיה הרופאים והרפואות לחנט אותה".

ויוסף, שהיה רק נער?

מה הרגיש אז יוסף בראותו כיצד נמנע מאמו להיכנס פנימה אל פנתאון הקדושים ?

האם בשל כך חנט את אביו, ללמדו לקח?