פרשת "ויגש" פותחת במפגש טעון רגשות בין יוסף ליהודה, שיאה של הדרמה שבישל המשנה למלך מצרים. אי אפשר שלא להתפעם מעוז רוחו של יהודה ומדיבורו הישיר והכן. אכן, את סיפור אובדנו של יוסף הוא מכסה ("וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה"), אבל אנו, הקוראים, יודעים כי כל הנוכחים בפגישה זוכרים היטב את המעשה. כולם היו שם, כולם רדופי אשמה. ההתפרצות הרגשית המשחררת בוא תבוא, אם בבכי קורע (של יוסף) ואם בבהלה הראשונית של אחיו.
אבל גיבור הפגישה הוא מי שאינו נוכח בה – האב הזקן, יעקב. בו בעיקר מדובר. מה שלא נאמר לו מעולם בחייו, פנים אל פנים, נאמר שם – חמלתו הגדולה של יהודה עליו, הגעגוע של יוסף (מילותיו הראשונות אחרי התוודעו לאחיו במילים "אֲנִי יוֹסֵף" היא "הַעוֹד אָבִי חָי?").

איפה יעקב? יעקב בארץ מגורי אביו, מוקף בנכדיו ונכדותיו הרבים, אבל כבעבר, "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ". אין הוא יודע מתי, ואם בכלל, ישובו בניו הביתה, והוא יודע היטב שכבר מזמן אין שמחה בבית הזה. אולי בבדידות הזו הוא עורך את חשבון הנפש של חייו הקשים והמתעתעים. אולי – כשהוא מהרהר במאבקי הכוח בין בניו והיעדר הברכה בשלב זה של חייו, בשובו אל ארץ מולדתו – הוא שומע באוזניו את קריאתו המרה של אחיו הבכור "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם, אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי".

כן, החיים עקבו גם אותו, יותר מפעמיים. כל חטאי עברו מכים בפניו בשנותיו האחרונות, והם ממיתים אותו מבפנים.

לכן, כשחוזרים בניו עם הבשורה הטובה על מציאת הבן האובד, "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם", אבל הפחד לא סר ממנו. הוא חש, גם אם אינו יודע, מה פירוש הירידה מצריימה. האיש שראה מלאכים עולים בסולם, רואה אותם עכשיו רק יורדים. הלילה טרם הירידה מצריימה קשה לו, כמו הלילה בו עזב את בית אביו בדרך לחרן. וכמו אז, גם הפעם באה ההתגלות. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב". גם אל סבו קרא אלהים בכפל השם "אברהם אברהם" רגע לפני ששחט את בנו, וגם יעקב עונה כמוהו "הִנֵּנִי". ביטוי שמציין נוכחות מלאה, נוכחות שיש בה גם את ההתמסרות המוחלטת וגם את החרדה הקיומית הגדולה. "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ. אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה"

את הנחמה הזו כבר לא יזכה יעקב לראות בחייו. הוא יודע זאת. אילו היה רבי נחמן בסביבה, היה מחזק אותו במה שהתבאר לו, לימים, על סוד הגלות.

הגלות האמיתית היא גלות הנפש. "לכן כשאדם נופל, חס ושלום, לבחינת מקומות אלו…ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים, אזי מתחיל להסתכל על עצמו ורואה שרחוק מאוד מכבודו יתברך….וזה עיקר תיקונו ועליתו, בבחינת ירידה תכלית העליה" (לקוטי תנינא יב).

"כבודו יתברך" של רבי נחמן מתייחס לכבודו של הקב"ה, אבל אפשר גם לקרוא את "כבודו" כמוסב על האדם עצמו, האדם שירד, שרחק מכבודו המקורי, ממה שהוא רואה כראוי ומכובד, ממה שהוא לבדו יודע שהיא מדרגתו האמתית. ההתבוננות הזו עצמה היא פתח לעלייה.

ורבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מוסיף ומבאר על הפסוק שבפרשתנו "וזה בחינת מה שהבטיח ה' יתברך ליעקב: אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם עָלֹה. ומובא בספרים שבזה הפסוק מרומז כל סוד גלות ישראל. והעיקר היא גלות הנפש, כל העליות והירידות העוברים על איש הישראלי, שזה עיקר סוד הגלות והגאולה שהכל בבחינת אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה, שזהו בחינת ירידה תכלית העליה, כמובא. והעיקר הוא התחזקות, שצריכין להתחזק מאד מאד בתוקף התגברות מרירות הירידה…שדייקא (דווקא) משם ירחם עליו השם יתברך ויושיעו ויקרבו אליו" (ליקוטי הלכות, הלכות שילוח הקן, הלכה ה').

האם יעקב התעודד לאור ההבטחה האלהית? נראה שלא. יש לו פגישה נרגשת עם יוסף אהובו, אבל רק יוסף משוחרר דיו לתת ביטוי לרגשותיו "וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד". יעקב כבר לא יכול לבכות, ולא יכול לחבק. הוא עסוק בסגירת מעגל חייו ונכון לקיצם הקרב "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי".

את החשבון הסופי יבטא יעקב בפגישה עם פרעה. אבי המשפחה העברית ושליט האומה המצרית עומדים זה מול זה, והשליט, הסקרן להכיר את האיש שכה דובר בו, זה שהוליד יוסי כזה מוצלח, שואל אותו שאלה קצרה, אבל תמציתית מאוד "כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ?"

הרש"ר הירש מבאר את השאלה הזו. זו אינה שאלה שהתשובה עליה אינפורמטיבית, אלא שאלה אודות הכרונולוגיה של החיים. שאלה על איכותם וטיבם. האם חיית יום יום משנות חייך? כמה ימים חיית בשנותיך?

יעקב עונה תשובה קורעת לב: "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם"?

המגורים, הפרנסה, התולדות, והכבוד החברתי – אלו הם "ימי שני מגורינו". הימים בהם אנחנו כאן אמנם, אבל כגרים. מנוכרים למלאות חיינו, ל"כבוד" הפנימי שלנו.

כמה מהם "ימי שני חיינו"? כמה מהם ימים שאותם חיינו במלאות, אחת היא אם בירידה או בעלייה, אבל כאלה שבהם יכולנו לומר "הנני"? היום, אולי?