יש רגעים בחיים שאדם מרגיש שהוא יכול להשמיע את המשפט "יש לי כל". אלה רגעים נפלאים, נפלאים כל כך, שהם עלולים להיות נפלאים מבינתנו, אפילו מבהילים.

כשיעקב עוזב את בית לבן, הוא עומד בפסגת חייו הצעירים. יש לו נשים, שפחות, ילדים, מקנה ורכוש. הוא יוצא לדרך מרצונו, בדרכו לארץ מולדתו. והנה, עם כל השפע הזה, ואולי ממש בגללו, יעקב נמלא בפחד גדול, והוא שולח מלאכים אל עשו. כשהם שבים יש בפיהם בשורה שיכולה להשתמע לשני פנים (ל"ב:ו')

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ:

הפרשן חזקוני שומע במילים "וגם הולך לקראתך" – את המשמעות "להקביל פניך מרוב שמחה", ובמילים "וארבע מאות איש עמו" הוא שומע "לחלוק לך כבוד". אבל יעקב נבהל . השליחים הלוא נשלחו מראש מתוך פחד, במשימה לרצות את עשו (ל"ב:ד'-ה')

כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה:
וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ:

רש"י מבין את דברי הריצוי האלה כניסיון של יעקב להוכיח לעשו שברכת אביו לא התקיימה בו, ועל כן אין לו עוד סיבה לכעוס עליו: "ויהי לי שור וחמור – אבא אמר לי מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ." אבל מעבר לניסיון הריצוי, נראה שהפחד הנורא התוקף את יעקב קשור בכך שהוא עצמו איננו מצליח לראות את עצמו כמבורך.

בפחדו הגדול נושא יעקב תפילה לאלהים. בפעם הראשונה בתורה פונה מישהו לאלוהים בפנייה "אתה". יעקב, אבינו, הוא שסלל לנו את הדרך להתפלל אל אלוהינו מעומק הלב, מעומק הפחד, ביחס של "אתה" (ל"ב:י"ב).

" וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב".

יעקב כאילו תובע מאלהים שיזכור את הבטחתו. זאת כשבעצם הוא עצמו איננו מצליח להכיל את זכרון ההבטחה הזו. "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (ל"ב:י'). אומר רש"י על הפסוק הזה: " נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו." רש"י שומע בפסוק הזה את הפחד המוכר כל כך: אולי אינני ראוי לטוב? נדמה לי שפעם, מזמן, הייתה לי הבטחה, הייתי ראוי, אבל אולי מאז קילקלתי הכל? אולי דווקא האושר והעושר שלי הם שמסכנים אותי, ממעטים את זכויותיי?

למרות עבודה קשה של שנים רבות, יעקב מרגיש שכל מה שיש לו הוא בבחינת "מתנת חינם". לכאורה, טוב הוא עושה כשהוא נמנע מהאמירה האסורה "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", כשהוא לא מחשיב את שנות העבודה הארוכות והקשות כמשהו שמקנה לו זכות לכל השפע שלו. אבל לאמיתו של דבר, יעקב, שוב, בדרך פרדוכסלית, בכל זאת חוטא ב"כוחי ועוצם ידי" מן הכיוון ההפוך בדיוק. הוא מנסה לשלוט בגורלו על ידי ניסיון שרירותי להפחית מעושרו. לתת חלק נכבד מה"שור והחמור" שלו מתנה לאחיו.

וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו:

עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים:

גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה: (ל"ב:י"ד-ט"ו)

כשייפגש סוף סוף עם אחיו, יפציר בו יעקב לקחת מידיו את המנחה הגדולה הזו, ויגיד לו את המשפט הכל כך מופלא הזה: "יֶשׁ לִי כֹל" (ל"ג:י"א).

אור החיים מפרש כי באומרו "כל" מכוון יעקב ל"בחינת הקדושה שנקראת 'כל', ובחינה זו כשתהיה מושגת באדם אין החסרון עושה רושם והחסר נשלם מעצמו, וכברכת ישראל כחול [אשר על שפת הים] (לעיל כב יז) שהחסר נשלם מעצמו, והיא ברכת כל".

בחינת "כל" היא בחינה של ברכה, קיום רוחני וגשמי שאין חסרון שיכול לעשות בו רושם, ברכה שאיננה יודעת התמעטות מה היא, כמו חול, אשר גם כשמחסירים ממנו, הוא נשלם מעצמו. זה ה"כל" שיש עכשיו ליעקב. ויעקב יודע את זה, אבל גם לא יודע את זה. אף על פי כן ולמרות הכל, הוא פוחד.

המילה הזו, "כל", שאנו רגילים לראות אותה מחוברת לאיזה שהוא נסמך (כל הספרים, כל הילדים, כל טוב…) מופיעה כך, לבדה, בלא נסמך, גם בספר דברים כ"ח, בפרשת הקללה והברכה, שם מפורש האיום הנורא הבא (מ"ה-מ"ז):

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ: וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל (רש"י: בעוד שהיה לך כל טוב).

צריך לשמוח. ומפליא כמה קשה לשמוח דווקא כשיש לנו כל טוב.

יעקב, בחיר האבות, האיש שחייו מזכירים את שלנו יותר מאשר חייהם של אברהם ויצחק לפניו – איש קשה יום, שידע גם הצלחה כלכלית, גם תככים, אהבה, אבהות, צער גידול בנים, איש שראה בנים לבניו, שידע להתפלל כל כך יפה – יעקב הזה מלמד אותנו שיעור חשוב בפחד. מרגע השיא הזה משתלשלים חייו השתלשלות טראגית: פרשת דינה, פרשת יוסף, מותה של רחל, הרעב, מצרים, עד שהוא מסכם אותם מול פרעה במילים "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" (בראשית מ"ז:ט'). מי יודע אם לא הפחד עצמו הוא שהכשיל אותו: תחת אשר לא עבד בשמחה.

לעיתים קרובות מתרוצצים בקרבנו שני תאומי רגשות הפכיים: מחד, אנחנו מרגישים שיש איזו הבטחה קדומה שלפיה מגיע לנו שיהיה לנו כל טוב, ומאידך, אנחנו מרגישים שאיננו באמת ראויים לשום טוב. לבחור בחיים הוא לדעת שאנו ראויים לטוב. לא לבזות את הטוב שלנו. לא לתת אותו מנחת ריצוי לתאום הרשע, לרגש האומר: לא מגיע לך שום דבר טוב בעולם הזה. להסתכל על גורלי שלי, ולהגיד בלי פחד: "יש לי כל". אני מבורך.