בכל חיי יצחק אין סיפורי גבורה, מאבק ומסעות כפי שמוצאים בחיי אביו אברהם ובנו יעקב. אותו 'לך-לך' שהוא מסימני ההיכר של אבותינו – נעדר מיצחק אבינו שחייו נעים בין גרר מצד אחד והמדבר מול חברון מצד שני. אין הוא יוצא מהארץ. התמונה המתקבלת היא של חיי מנוחה, שקטים, פסיביים, בלי אירועים. אין, כנראה, הרבה לתורה לספר אודות יצחק. כמו הינו דמות מעבר בין סיפורי אבות דרמטיים לפניו ואחריו.

ראשיתו של יצחק הצעיר היה בהיפרדו מישמעאל.
"ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם-מְצַחֵק. ותאמר לאברהם: גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק. וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו."(פרק כא, ט-יא)
יצחק הנער נפרד מישמעאל המצחק עימו. הפעם הבאה שייפגשו תהיה בקבורת אביהם. הם לעולם לא יצחקו יחדיו. צחוקו של יצחק דורש בירור מעמיק , עצמאי וייחודי.

ואז באה פרשת עקידתו:
עקידת יצחק הוא סיפור אימה מכונן בתולדות המחשבה והנפש של עמינו. למרות שכה הרבה נכתב עליה – לא ניתן לצאת מפרשה קשה זו בשלום. "נטמן יצחק בגן עדן שתי שנים, כדי להתרפאות מן החתך שחתך אביו כשהתחיל לשוחטו." ( רבי יצחק בו אשר הלוי –מבעלי התוספות מאה-12)

יצחק הנעקד חתוך גם בנפשו , ויש מקום להניח כי יצחק נושא עימו את כאב העקידה באשר הוא הולך. כבר הערתי על כך כי יצחק נעלם אחר העקידה ומוזכר לראשונה בסוף פרשת חיי שרה במילים : "ויצחק בא מבא באר לחי רואי" ( בראשית כד, סב), אותה באר-מתנת אלוהים לה זכתה הגר אחר התייבשותה במדבר עם ישמעאל. יצחק שאחר שבר העקידה, לא חוזר הביתה אלא הולך לריפוי ותיקון אצל הגר. ואותו אל חי שראה את הגר בכאבה- ריפא את יצחק, עד היותו בשל להקים בית ולפגוש את רבקה.
יצחק פוגש את רבקה בשדה. "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ,וישא עינו וירא…" (פרק כ"ד, ס"ג). בפשוטו של מקרא , אפשר לשמוע את ההתבודדות של יצחק , הרהוריו לקראת שידוכו והקמת משפחתו. אני מוכן לנחש כי הפסוק הבראשיתי "על כן יעזוב אדם אביו ואימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" עולה היטב בשיחתו בשדה. בתוך כאבו הוא מהרהר- מה אני לוקח מבית הוריי, ומה אני עוזב מאחוריי לקראת המפגש עם רבקה.
רבקה נופלת מהחמור בראותה את יצחק. להבנתי חששה רבקה מלראות את פניו. ראתה בו אז את עומק האישיות על כאביה וייסוריה. ממקום ראשוני זה הבינה רבקה בעת זקנותם כי היא חייבת לחבול תחבולה על מנת להבטיח את ברכת יעקב ולא את ברכת עשיו. היה זה רגע מכונן.

על חתונתו עם רבקה נאמר: "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו" (פרק כד, סח). כמה טעונים כל חלקי הפסוק הזה. כמה כאב על אמא שנעלמה לו שם בהר- כמה מהולה האהבה לאשה החדשה בנחמת היתמות השרוטה.

ישנו אמנם רגע נוגע ומקסים בחיי הזוגיות של יצחק ורבקה. כאשר הולכים הזוג לגרר בעת הרעב מופיע הפסוק הבא: "ויהי כי ארכו לו שם הימים, וישקף אבימלך מלך פלישתים בעד החלון, וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו" (פרק כו, ח), וברור כי 'מצחק' קשור בארוס ומיניות. זהו רגע בו הקורא של פרשיות יצחק- כה שמח בשבילו. סוף סוף יצחק , שנקרע מאחיו בילדותו, צוחק בהווה ולא רק כשמו-יצחק בעתיד.
ואולם לא היה בה בזוגיות עם רבקה כדי להעיר את עיניו שכהו מלראות, הן בראשיתו והן באחריתו. "בשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח, בכו מלאכי השרת… ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו [של יצחק] והיו רשומות בתוך עינו, וכיוון שהזקין-כהו עיניו." (בראשית רבה פרשה סה-י)
אין ספק כי היתה לו ליצחק בעיית ראיה. לא רק פיזית אלא גם בעייה באבחנה.

'ויאהב יצחק את עשו' – האיש שהוא כל ימיו הפאסיבי, הנפעל והשמרן, אוהב את עשיו המבטא את כל הדברים שיצחק איננו. הוא לא מעונין ביעקב איש התם היושב אהלים. יותר מדי הוא מזכיר לו את עצמו. הוא רוצה ממשיך בדמות אביו, דינאמי , הירואי וחזק.
יצחק לא יודע שיעקב עוד ישתנה –שאיש התם יושב אהלים , עוד ידע לגולל אבן כבדה על פי באר. וכל זה היות ויסוד הדינמיות והתיקון אינן מנת חלקו של יצחק. ושמא זהו היסוד הכי טראגי באישיותו של אדם, ששריטות ילדותו שאולי מעט נרפאו זמנית בנישואיו – אינן באמת מאפשרות השתנות עם התבגרותו וזקנתו. וכמה מסתבכת העלילה המקראית ושמא גם ההיסטוריה היהודית, בדמות הברכות במרמה, בגלל אהבה זו לעשיו.

הברכה שמגיעה ליעקב לא מגיעה למרות עוורונו של יצחק אלא, בסופו של דבר, בגלל ובאמצעות העוורון. העוורון איננו רק מוגבלות, הוא הצד השני של עומקו של יצחק והתרכזותו פנימה. גם זה צריך להיות חלק מברכת יעקב, ומברכתינו כבני ישראל.

אם כן- למה יצחק הוא אב, במובן של אב-טיפוס?
כי מותר לנו להכיר, וחשוב לנו לדעת כי בין אבותינו נמצא אדם שלא הדינמיות, וכיבוש העולם החיצוני הוא יסוד אישיותו אלא -דווקא מוגבלותו, עיוורונו, התכנסותו היא היא גדולת אישיותו.
כאשר יצחק אכן פועל בעולם הוא חופר בארות! כמה סימבולי לאישיותו – חפירת בארות היא ביטוי של עבודה פנימית, לעומק.(הפוך לחלוטין לדור בוני מגדל בבל וחטאם). זוהי הנגיעה המתמדת של יצחק באישיותו המורכבת והדואבת כל כך.
ומעתה – כמה מיוחד שמו. כי שם טמונה תקוותו. תקוותינו. כי יבוא יום והוא אכן יצְחַק. והצחוק שלו יהדהד כנגד צחוקו הילדותי של ישמעאל, כנגד צחוקה הבלתי מאמין של שרה.
אך התנאי לצחוק זה הוא נגיעה אמיתית בסיפור חייו. אין קיצורי דרך.
מעשה אבות – סימן לבנים. וזכות אישיותו הגדולה והמורכבת של יצחק אבינו תגן עלינו.

פרשת שבוע חיי שרה תשס"ו-קולות.
בפרשנות חז"ל מופיע כי יצחק התקין כאן תפילת מנחה. יפה להשוות את שלש המקראות שלדעת חז"ל התקינו בהם אבותינו את שלש התפילות, ולראות שלש בחינות של תפילה, כל אב לפי נסיבות מדרש פסוקו.
עיין עוד פירוש הנצי"ב בעקבות חז"ל על מהות היראה של רבקה.
להשוואת כל המקבילות בין סיפורי אברהם ליצחק ובתוכם ה"אשה –כאחות" במצרים ובגרר ראה מאמרו המענין של הרב יונתן גרוסמן גליונות ישיבת הר-עציון פרשת תולדות.

____________________________
i פרשת שבוע חיי שרה תשס"ו- קולות.
ii בפרשנות חז"ל מופיע כי יצחק התקין כאן תפילת מנחה. יפה להשוות את שלש המקראות שלדעת חז"ל
התקינו בהם אבותינו את שלש התפילות, ולראות שלש בחינות של תפילה, כל אב לפי נסיבות מדרש
פסוקו.
iiii עיין עוד פירוש הנצי"ב בעקבות חז"ל על מהות היראה של רבקה.
iv להשוואת כל המקבילות בין סיפורי אברהם ליצחק ובתוכם ה"אשה –כאחות" במצרים ובגרר ראה
מאמרו המענין של הרב יונתן גרוסמן גליונות ישיבת הר-עציון פרשת תולדות.