פרשת ויצא מלווה את יעקב אבינו פרק זמן משמעותי בחייו: החל מיום קבלת ברכת יצחק, בו הוא נשלח בידי אמו מפחד אחיו מנושל הבכורה, המאיים (בראשית כז,מא) 'יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי', דרך פגישתו עם רחל ושנות עבודתו תמורתה (שאמנם 'היו בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ', אך בפועל ארכו שבע שנים תמימות), נישואיו ללאה ורחל, זלפה ובלהה, הולדת אחד עשר בניו, וכלה בהכנותיו לשיבה ארצה. יעקב עצמו מסכם תקופה עגומה ופתלתלה זו בדבריו ללבן ואומר: (בראשית לא,מא) זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ;

תקופה ארוכה זו, לא ייתכן שלא הטביעה חותמה על יעקב, חרצה בו את חריצי הזמן, והותירה אותו עם צלקות ותובנות, פרי ניסיון החיים שצבר. ואכן ניתן לקרוא את פרשת ויצא כתיאור מסע, סיפור התבגרותו של יעקב מנער צעיר לאדם בוגר. מבן ואח, יחיד בעולם, הוא הופך לבעל בעמיו, כבד במקנה ומטופל במשפחה. אינו דומה יעקב היוצא לדרך ליעקב החוזר ממנה, ויעידו על כך שני חלומותיו הפותחים וסוגרים את הפרשה:

ביציאתו מהארץ, כשעצר יעקב באותו 'מקום', והניח ראשו על אחת מאבניו הוא חלם חלום מלא השראה: (בראשית י, יב-טו) 'וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ'.
יעקב מודע לכך שהוא ברגע מכונן בחייו. רגע לפני עזיבתו את הארץ, הוא רואה את מלאכי אלהים עולים ויורדים בסולם ומחברים עולמות עליונים ותחתונים. חז"ל אומרים שראה את מלאכי ארץ ישראל נפרדים ממנו, ואת מלאכי חו"ל יורדים ללוותו בדרך. הוא שומע את קול אלהים מבטיח לו שלא יעזבו ומזכיר לו את ברכת אברהם שהגיעה אליו – לזרע, לארץ. הדברים נוסכים בו ביטחון ותקווה, וכך אכן מגיב יעקב כשהוא מתעורר:

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.
עשרים שנה חלפו. במהלכן חי יעקב בביתו של לבן והתערה במשפחתו. יעקב ההלך היה לבן בית, לפועל שכיר ולעובד מסור. אולם הוא מרגיש מנוצל, חש שהגיעה העת לעזוב ושואל (בראשית ל,ל) מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי? לחמיו הוא מציע הסכם שכר הכולל כבשות מסוימות שימליטו הצאן, והוא מתערב באופן אקטיבי בתהליכי הייחום וההפריה כדי לוודא שאלה יהיו עיקר ההמלטות באותה העונה. רגע לפני העזיבה/בריחה מבית לבן הוא קורא לרחל ולאה נשותיו ומשתף אותן בתחושת הניצול והקיפוח שלו, כמו גם בחלומו השני:
(בראשית לא, ה-יג) וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם; וֵאלֹהֵי אָבִי הָיָה עִמָּדִי. וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן. וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים; וְלֹא נְתָנוֹ אֱלֹהִים לְהָרַע עִמָּדִי. אִם כֹּה יֹאמַר נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ–וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן נְקֻדִּים; וְאִם כֹּה יֹאמַר עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ–וְיָלְדוּ כָל הַצֹּאן עֲקֻדִּים. וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי. וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם; וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים. וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, בַּחֲלוֹם–יַעֲקֹב; וָאֹמַר, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים: כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ. אָנֹכִי הָאֵל, בֵּית-אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה, קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.

הרב יהודה עמיטל זצ"ל, מי שהקים את ישיבת הר עציון ועמד בראשה, וליווה אלפי תלמידים במסעם מעולם הלימוד בישיבה חוצה אל עולם המעשה, נוהג היה לצטט את הפסוקים הללו, ולהעיר בציניות: ככה זה בעולם. כשהיה יעקב בחור צעיר- ראה סולמות מוצבים השמיימה ומלאכי א-להים מלווים אותו. אבל אחרי עשרים שנה, כשהשתפשף בעולם, הוא חולם חולם חלומות אחרים לגמרי, חלומות של סוחר- על עתודים, נקודים וברודים… זה בדיוק השלב בו הבין יעקב כמה התרחק מן הדרך ושמע את א-להים קורא אליו: קוּם, צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.
הנה לפנינו התהליך המוכר של התפרקות מן החלומות הגדולים, של מעבר מן החזון של ימות הנעורים אל הדשדוש הבוגר במציאות, אותו משפט שהפך לסמל הציניות בחברה ובפוליטיקה הישראלית: מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי,
האם תהליך זה הכרחי? האם הוא בלתי נמנע? האם חובה עלינו להשלים עמו?
בתרבות הרוסית נהוג לומר: כל מי שלא היה קומוניסט כשהיה בן 17 הוא רשע. מי שנשאר קומוניסט כשהוא בן 70 – הוא אידיוט!…
האמנם כך הוא?

כשהרהרתי בשאלה נזכרתי בסרט צרפתי יפה ועדין שראיתי לפני מספר שנים:
שלגי הקילמנג'ארו. הסרט מספר את סיפורם של מישל ומארי קלייר, זוג מתקני עולם סוציאליסטים כבני 50. מישל, מנהל ועד העובדים במפעלו, נדרש להוביל מהלך של פיטורים כואבים בארגון, והוא כלל את שמו ברשימת המפוטרים. חייו כמובטל צעיר מביאים אותו לשורת פיתולים והתמודדויות מול ילדיו וחבריו, הסתבכות עם פושעים וגנבים ושאלות אתיות של אחריות ומוסר. באחת הסצנות המרגשות בסרט יושב מישל על מרפסת ביתו, מתבונן בקנאה בזוג סטודנטים צעיר, והוא שואל את עצמו ואת אשתו: מה הם חושבים עלי? עלינו? (ממליצה לכם להיכנס ללינק ולצפות) – http://www.imdb.com/video/imdb/vi3100683545

חשבון הנפש הזה, של האני המבוגר עם רעהו הצעיר, מרתק אותי כל פעם מחדש. גם אני לעתים מהרהרת בחנה הצעירה – הילדה או הנערה, שואלת את עצמי: מה היתה אומרת חנה'לה הקטנה לו פגשה אותי, הגירסא המבוגרת שלה? מה הייתי אומרת לה?

צודק הרב עמיטל, שחלומותיו של יעקב מעידים על השינוי הכואב שחל בו. וצודק יעקב כשהוא מבין, לאורם, שהגיעה העת לקום, לצאת מבית לבן ולשוב אל ארץ מולדתו. נראה לי שגם אנחנו, בחיינו, יכולים ליזום מפגשים שכאלה ולבחון באמצעותם את עצמנו. האני הצעיר יוכל להזכיר חלומות ישנים, להביא אמונה והרבה מעוף, האני הבוגר שלנו יספק תובנות ותמרורי אזהרה, אך במפגש בין השניים יקרה דבר חשוב: נצליח לשוב ולדייק לעצמנו את עצמנו, לחזור אל ארץ מולדתנו ולפגוש את מה שאיבדנו בדרך.

שבת שלום!