שני ילדים היו בקרבה של רבקה, והשוני ביניהם מתואר כמתפתח משלב לשלב:
ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר: אם כן – למה זה אנכי?! ותלך לדרוש את ה'. ויאמר ה' לה: שני גויִם בבטנך ושני לאומים ממעיך יִפָּרֵדו, ולאֹם יאמץ ורב יעבֹד צעיר. וימלאו ימיה ללדת והנה תומִם בבטנה. ויצא הראשון אדמוני כּולו כאדרת שער, ויקראו שמו עשיו. ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשיו…
שני הילדים נבדלים באופן פיזי, האחד שעיר והשני? לא ידוע לנו לעת עתה. השעיר הוא הראשון, והשני אוחז באופן סמלי בעקבו. לעומת האחיזה, המספר יודע הכל מגלה לנו כי בעתיד הם יפרדו זה מזה. ההתרוצצות היא עלומה, עין האם איננה רואה ועימה גם אנו. האם ההתרוצצות היא ניסיון בריחה של השניים זה מזה, או להפך – ניסיון לאחוז זה בזה?
ויגדלו הנערים ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים.
השונות מתעצמת.
ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב.
נראה כי הבולט בין שני האחים היה עשיו. הוא אדמוני ושעיר, ואילו את אחיו אין אנחנו רואים ולא יודעים כיצד הוא נראה [רק מאוחר יותר יעיד יעקב על עצמו שהוא איש חלק]. בלשון ימנו – את הגדול מצלמים ואת הצעיר לא. הגדול יודע לעשות משהו, לצוד, ומקבל תואר – איש שדה. הצעיר יושב אוהלים, ולא ברור האם הכוונה לעשייה חיובית כלשהי [כדרשת חז"ל – שהיה יושב באהלה של תורה], או לאפס מעשה. כך גם התואר – איש תם – לא ברור האם הכוונה לתיאור חיובי או לתיאור של חדל אישים. ליצחק יש נימוק לאהבתו את עשיו, הוא מתייחס לפרי אישיותו ופועלו – לציד. רבקה לא מנמקת את אהבתה, אולי היא מפאת תכונותיו החיוביות של יעקב, אך אולי בגלל העדרן – בגלל מסכנותו.
יצחק הולך עם אהבתו עד הסוף, ומחליט לתת את ברכתו לעשיו. רבקה מנסה ומצליחה להעביר את הברכה אל הבן האהוב עליה, ובדרך למטרה זו מלבישה אותו בתחפושת:
ותיקח רבקה את בגדי עשיו בנה הגדול החמודות אשר איתה בבית, ותלבש את יעקב בנה הקטן. ואת עורות גדיי העיזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צוואריו.
יעקב שאחז בעקב אחיו, מולבש בבגדיו של האח הנוכח והבולט. את פגמיו שלו – ידיו החלקות וצווארו הענוג – מכסה אמו ומסתירה בעורות עיזים. יצחק מתבלבל וחושד –
ויאמר יצחק אל יעקב: גשה נא ואמושך בני, האתה זה בני עשיו אם לא. ויגש אליו וימושהו, ויאמר: הקול קול יעקב והידים ידי עשיו… ויגש אליו וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו…

הילד לובש את בגדי אחיו, וריחו הופך להיות ריח אחיו. מצוקת הכנות של יעקב איומה ונוראה, רק קולו נותר קולו שלו. החיים האלה היו הרסניים, והותירו חותמם בו בבגרותו. מערכות יחסיו עם האחרים – גברים ונשים – רוויות הטעיות [עם לבן, עם רחל ולאה].
קל להטיח ביצחק וברבקה את אשמת אי נתינת האפשרות לבנם להיות הוא עצמו, להתאים את חייו החיצוניים לזהותו הפנימית. קשה יותר להתבונן במראה שמציגה דמותו של יעקב בפנינו. האם אין אנחנו כולנו יעקב? האם אין אנחנו לובשים בגדים לא לנו, מנסים להשיג את המגיע לנו על ידי משחק תיאטרון של תפקידים הזרים לנו? האם אפשר לחיות אחרת? שמא לא יכול אדם לחיות מבלי להיות מנוכר במידה זו או אחרת לעצמו? שמא כל מי שרוצה לזכות באהבת האחר חייב לצאת במידה מסוימת מעצמיותו ולהתאים את עצמו לאידיאה האהובה על ידי האחר? שמא פולחן האותנטיות של תרבות העכשיו הוא הגוזר על האדם בדידות וניכור, ודווקא הניכור לעצמי הוא הכלי להשתחרר מכבלי הבדידות? דמותו של יעקב היא דמות קשה ברכרוכיותה. קל לאהוב את עשיו כפי שעשה יצחק. אך אולי דווקא הדמות של האב הקדמון מורה לנו כי האמת שלנו היא אמת מקומטת. אנחנו אנשים פגומים המנסים לאחוז בעקב הדימויים בכדי לזכות למעט אהבה וברכה.