נחמה
מילים: רחל שפירא
לחן: נורית הירש

ולכאורה עסקנו בשלנו
רק בשלנו
בלי לבקש גדולות ונצורות.
שלווה מופרת
וכבר אחרת
ואין טעם לכסות
כי בפתח נכנסות –
התמורות.

מי שצמא לכל מחווה של חסד,
אוזנו תופסת –
איך הקריאות חוצות את הרחוב
שואל עדיין
שואל מאין
כן, מאין כוחות לשאוב.

זה בזו נביט
ונתמה שנית
אם ראינו נכונה
לפעמים אני
לפעמים אתה
כה זקוקים לנחמה.

מי שחווה את בערת הקיץ,
ליבו לבית
ופני הנוף ראי לחרדותיו.
את מי ישביע
את מי ירגיע
ועל מה יתפלל עד הסתיו.

זה בזו נביט…

ולכאורה עסקנו בשלנו
רק בשלנו
בלי לבקש גדולות ונצורות..

אחד היה אברהם. יחיד ומיוחד. כבר שבוע שני שאנחנו מתלווים אליו במסעו שהתחיל באור כשדים , וממשיך בנדודיו בארץ כנען.
ארבעה פתחים היו באוהלו של אברהם אבינו, מין מכניס אורחים תמידי כזה. שהשער אצלו פתוח לרווחה, ובפנים תמיד יש מישהו… כך גם מתחילה הפרשה:

א וַיֵּרָא אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה. ג וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ–אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ. ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ. ה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ–כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם, עַל-עַבְדְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. ו וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת–לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. ז וְאֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. ח וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ.

הכול במהירת, בחפזון, שלא יחכו רגע אחד מיותר.
מספיק לראות את המקבילה אצל לוט, פרק אחד אחר כך כששוב באים שלשה אנשים, ושם כותבת התורה 'ויקם לקראתם' ולא 'וירץ', את ההבדל אנחנו שומעים בניואנסים הקטנים האלה (אאאוווףףף…, עוד הפעם אורחים…, ועוד באמצע הלילה…) הריצה, ההתלהבות חסרה שם, ובולטת מאוד כאן.
למה אהלו של אברהם פתוח לרווחה? מאיפה המוכנות הזאת, המסירות? הרצון הגדול להכניס כל אדם פנימה?

לך לך..
אברהם הוא נווד נצחי. חי חיים של לך לך כבר הרבה מאוד זמן.
מי שהיה בחוץ, זוכר טוב מאוד מה זה גם אחרי שהוא הקים בית. מי שהלך במדבר כחם היום, כשכבר יש לו אוהל, ישב יום יום בפתח, לראות אם אולי אנשים הולכים שם בדרך, ואם כן – להזמין אותם פנימה…

מאוד יפה לראות את הדברים בהמשך השיר של רחל שפירא.

יש בנו משהו שנטבע בנו כעם נודד, שאמור להאיר אצלנו שוב ושוב – דווקא אחרי שבנינו בית, גם את כל מה שקורה בחוץ…

מה שמאוד יפה בעיני, זה שרחל, שאין דבר כזה לעסוק רק בשלנו. תמיד ראוי, או רצוי, או שזה פשוט קורה, שאנחנו גם מפנים מבט החוצה.

* *

פרשת העקידה במילה

הנני.

מילים רבות נכתבו על העקידה, מילה אחת השנה דיברה אלי מאוד.
הנני – אבן שושן, מפרש מילולית: הנה אני.
במדרש טוענים את המילה במשמעות, אני כאן ומכון לכל משימה. מה שתגיד אעשה – במילים של רש"י 'כי היא ענייתן של חסידים, לשון ענוה הוא'. לשון ענוה – ביטול בפני מי שקורא לך.
מה שכל כך כואב, מורכב ומשמעותי בסיפור העקידה היא שהמילה הזאת מופיעה פעמיים.

א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים… ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו. ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה.

הנני, כך עונה אברהם לקב"ה וכך עונה אחר כך לבנו הקורא לו.
רק אנחנו כקוראים יודעים עד כמה יש סתירה עמוקה בין המסירות הגמורה של אברהם לבנו, לבין המסירות הגמורה לקב"ה. אנחנו יכולים לשמוע את נפשו של אברהם נעה ונמתחת בין 'הנני' אחד לשני, איך הוא רוצה בכל מאודו ובכל נפשו להיות לגמרי כאן, ולגמרי כאן – אך עמוק בפנים יודע שזה לא לגמרי אפשרי.

וחשבתי עלינו, על ה'הנני' ים השונים שיש בחיינו, שלעיתים קרובות אנחנו נקרעים ביניהם.
בית ומשפחה אל מול קריירה ועשייה בחוץ, תחום כזה או תחום אחר, ילדים, הורים, שלל מחויבויות ורצונות – ומשהו חזק בבטן שרוצה לומר 'הנני' להרבה דברים שונים ולהתעלם מזה שהם לא יכולים לחיות ביחד.

אולי מבט נוסף, על פרשת העקידה.

* *

הרבה טוב, ושבת שלום,
דני.