פרשתינו מסיימת את מלחמות האחים של ספר בראשית. יהודה ניגש, נוכח, נוגע, מאיים, נרגש. יוסף נשבר. מתגלה לאחיו.
יעקב יזכה למעט נחת ולהשבת רוח, והאחים כולם יתאחדו סביב מיטתו, ברכתו ומיתתו.
ואולם מתחים אלו עוד יעלו וישובו בין השבטים, בין שאול (בנימין) לדוד (יהודה), רחבעם וירבעם, ועד ימינו אנו. תל-אביב ירושלים, צוותא ואריאל ועוד.

'מעשה אבות- סימן לבנים'.
שמא ממאבק בני יעקב נוכל ללמוד משהו על מלחמות האחים שלנו. במשפחה הקרובה. ובמשפחה המורחבת הזו הנקראת עם ישראל? המקרא כדרכו ישיר, מדויק.
על מה בעצם המריבה בין יוסף ויהודה? אני רוצה להציע כי יש כאן מאבק על חופש וחירות.
יוסף חולם את חלומו. בחלום זה יהודה (יחד עם אחיו) נדרש להשתחוות ליוסף. עבור יהודה – להשתחוות לאחיו זה צמצום מרחב חייו. איום על עצם זהותו. לא לחינם יהודה מבקש להוציא את יוסף מהבור (הצעתו המקורית של ראובן) ולמכור אותו כעבד לישמעאלים.
וכדברי רבנו בחיי :"'לכו ונמכרנו לישמעאלים'- הוא סבור בחלומותיו שימלוך עלינו, ושנהיה לו לעבדים, לכו ונמכרנו לעבד".
העבדות אמנם אינה שוללת חיים, אך ממיתה היא את החירות. שלילת חירות היא טשטוש הייחודיות. עבד אינו יכול להביע את רצונו, היות והוא משועבד לרצון אדונו. נקודה זו של טשטוש הייחודיות והרצון יכולה להוציא אותנו מהאיזון. רבים 'שרוטים' בכאב זה. ומכאן הדרך מהירה לתחושת חוסר נראות, ולבדידות.
יהודה, מכל האחים, 'רגיש' במיוחד לשלילה זו.
אך מה הוא ייחודו של יהודה? מה נפגע אצלו כל כך, מחלומו של יוסף, שהוא מוכן למכור את אחיו לעבד, על כל המשתמע לחירותו של יוסף וליגון אביהם המשותף – יעקב?
יש כאן נקודה נוספת –
יהודה משכנע את אחיו בכדאיות המכירה של יוסף במילים:
"מה בצע כי נהרוג את אחינו, וכסינו את דמו? לכו ונמכרנו לישמעאלים" בהוספת השיקול הממוני הופך יהודה את אחיו ממטרד מעצבן-לחפץ, לאובייקט.
מיהו יהודה, הפועל באכזריות כל כך קשה?
התחושה החזקה היא, כי יהודה טרם גיבש את זהותו. את אישיותו. הוא מנסה באובססיביות למקם עצמו בתוך משפחת המוצא. ודווקא ממקום זה, כל איום על המרחב שלו יוציא ממנו התגוננות, התנהגות נמוכה ובלתי נשלטת.
יוסף נמכר, יעקב נשבר, ויהודה בורח. "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו…וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחיה ויבוא אליה". יהודה יורד. נמלט. הוא לא יכול לשהות במחיצת בית יעקב. הוא לא יכול לשאת את האוירה של בית גידולו. באופן מפתיע, מכירת יוסף – אינה מקילה על חירותו. אדרבא. הוא נחנק עד כדי בריחה, ולקיחת אישה כנענית, זיווג שכל בני אברהם הוזהרו ונזהרו ממנו. התרבות הכנענית העתיקה היא נצלנית, אלימה. לא לחינם לילדיו שמות כמו ער, אונן. השחתה של זרע. חוסר יכולת לתת. פחד מלהקים משפחה.
לעומת יהודה ובניו – נמצאת תמר. כל מעייניה להקים זרע. להיות אשה. אם. לתת חיים.
יהודה ממשיך לרדת . מונע מתמר את שילה. והירידה לא תמה – הוא בא על תמר שכיסתה פניה. אין לאשה זו כל פנים. היא חפץ, אובייקט, במובן הכי משפיל שניתן לתת למעשה האהבה. מגע ללא מפגש. ללא פנים.

יש אנשים שלא מפסיקים לברוח. מהיעדר אהבה בבית גידולם. מהורים שלא שימשו דוגמא לזוגיות. מיחסים לא פטורים עם אח או אחות. לפעמים בריחה זו מביאה לפרץ גדול של יצירה. המוכשרים שבינינו, יהיו מורים גדולים.
אך עמוק בפנים – נותרת בדידות. ובחוץ- מעטה דק ומתוחכם של מרירות וציניות.

יהודה מוציא את תמר שזנתה להורג. ואולם – יהודה עוצר את המנוסה. כשהיא פונה אליו רגעים לפני שריפתה במילים:"וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה?" – הוא אכן מכיר ואומר: 'צדקה ממני' – זהו רגע מכונן של טרנספורמציה. יכולת ההודאה באחריות, שאיננה רק זיהוי טעות, אלא במובן הכי עמוק של 'עד מתי אמשיך לברוח'. ואולי זה הרגע הראשון בחייו של גילוי עצמי. ראיית פניו שלו עצמו.
נגיעה בחירות. עמוד שדרה. הבנה שחירותו, עצמיותו, תלויים רק בו. רגע של התחדשות. וזה קורה במרחק פיזי ותרבותי גדול, ממשפחת המוצא.

יכולת הכרה זו של יהודה מזכירה את הפסוק המופלא אצל נין נינו של יהודה- בועז, בשדות בית לחם, בהיות רות עובדת זרה ללא פנים:
"וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" (רות פ"ב,י').
אותה יכולת להכיר אשה נוכריה, ולתת לה פנים, זו היכולת להפתיע את עצמינו. לצאת מהשגרה המצופה של נערי שדות בית לחם, המתייחסים לעובדות זרות כאובייקט, ולומר: אפשר גם אחרת.

יש מדרש מעט תמוה על המילים המתארות הקשר בין יהודה ותמר של אחרי לקיחת האחריות:
"וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ" (בראשית ל"ח,כ"ו)
לפי פשוטו של מקרא, ברור שהכוונה היא שיהודה התנתק מתמר לכל הפחות באופן פיזי. בקריאה זו, היה שם מפגש חד פעמי, שאמנם יצר הריון חשוב, אך תמר נשארה כלי חד פעמי.
ואולם הגמרא במסכת סוטה (י' עמוד ב') מביאה דעה האומרת: 'כיון שידעה שוב לא פסק ממנה'. מדרש מעט פרוע על קשר של ידיעה מתמשכת בין תמר ויהודה.
להבנתי – יש כאן תודעה היודעת ומזהה את גודל המעמד, עוצמת התפקיד של תמר בחייו של יהודה. מחיבור חסר פנים של תמר המחופשת כזונה – למפגש של פנים, ידיעה של ממש. ובתוך ידיעה זו ההבנה שהוא יכול להפסיק לברוח. שיש לו בית.
לא לחינם ברכת קהילת בית לחם את רות המואביה מתייחסת ליהודה ותמר:
'יהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהֹוָה לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת'.

ואכן יהודה חוזר הביתה. לבית מוצאו. אך עם אשה חדשה. כזו שכוננה אצלו זהות בוגרת. "על כן יעזוב אדם אביו ואימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כד'). ונדמה כי אפשר כיום להרחיב זאת גם לעזיבה זמנית של אחים ואחיות. זמנית – כי לא ניתן באמת לברוח. הורים צריך לכבד, ואחים הם בסיס לשוני ורעיוני ל'אחוה'. מילה מיוחדת במרקם של חברה. אך כאמור- העזיבה היא לעיתים הכרחית.

ממעשה תמר ואילך, יהודה נוכח. ובמקביל להקמת משפחה (שהיא המוצא של מלכות ישראל) , מרגיש יהודה כי עליו לשוב לתקן העוול שנעשה. והבית בוער. יוסף איננו, ויש רעב. והסיפור רק מסתבך.
יוסף, השר המנוכר, דורש כי יביאו לו למצרים את האח הקטן בנימין. עבור יעקב זה חריצת דינו של בן זקונו. ראובן המתחייב להמית את שני בניו אם לא יחזיר את בנימין, לא משכנע את יעקב.

יהודה לעומתו:
ויֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים:כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם: (בראשית מג', ח'-י').

יש כאן נוכחות, אחריות, נגיעה בחיים ומוות.
ובהמשך, עם הסתבכות העלילה, יהודה יציע עצמו לעבד ליוסף. הפעם מתוך רצון לתקן – ולא ממקום של התרוקנות, וחשש מאיבוד מרחב וחירות, חשש שהניע את מכירת יוסף לכתחילה.

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (שם, מד' י"ח)
והפסוקים הראויים לעיון מדויק, ממשיכים ברטוריקה מדהימה של מנהיגות, אחריות, נוקבות.
ומסתיימים ב- "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: ְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו: כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי:" ( שם, ל"ב-ל"ד)

נסגר המעגל. יהודה מוכן לקחת אחריות על כל המהלך – כולל אחריותו למכירה של יוסף. התיקון יהיה דרך סיפור בנימין. נכונות להיות עבד ליוסף – העיקר שבנימין יחזור לאביו. ואז ברור:

"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו:וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה:וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו:" (שם, מ"ה, א'-ג')

יש משהו באיכות של יהודה, ביכולת התיקון, התנועה, הנוכחות, האחריות- שחוברים יחד לשבור את התנכרותו של יוסף.
ושמא ברגעים אלה של הסיפור, אנו מבינים עד כמה קשורים אנו בטבורינו ליהודה. לאותה איכות אנושית המכירה בקשיי אדם מול הוריו, אחיו, המתבוננת בהבנה על המנוס מחופש , והמאמינה כי ניתן לעזוב תבניות ישנות, לגלות חירות חדשה.

אני מהרהר במילים של הפיוט המקסים 'ידיד נפש'. …משוך עבדך אל רצונך – ירוץ עבדך כמו איל, ישתחווה אל מול הדרך….

עבדות, התמסרות, אהבה. וכמה חופש.