" וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ " (בראשית כ"ט, ב-ג)

פסוקים אלו הם מבוא לסיפור המפגש הדרמטי בין יעקב לרחל. על פסוקים אלו דורש בעל ספר הזוהר כדלקמן:
" 'וגללו את האבן מעל פי הבאר' – מגללים את אותו ה'דין' הקשה ומעבירים אותו ממנה.
'והשקו את הצאן'- מריקים ברכות באותה באר לעליונים ותחתונים.
לאחר מכן, 'והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה' – שב אותו הדין למקומו שכן צריך לו לבשם העולם ולתקן העולם." (זוהר ח"ג, ס"ב-א')

בעל ספר הזוהר רואה ב'אבן' יסוד קשה (דין) הדורש הסרה, על מנת לאפשר ברכה. ואולם לאחר הרוויה והשפע, יש לדעתו להחזיר את האבן למקומה. לאבן על אף 'כובדה' – תפקיד חשוב בבישום העולם ותיקונו. מדוע הניחו הרועים אבן על פי הבאר דבר שגורם לסרבול עבודתם? נראה בפשטות כי האבן שימשה מעין מנעול לבאר המונע שימוש שאינו מבוקר במימיה. כובד האבן מבטיח שרק בהיאסף רבים מרועי העיר יחד, הם יוכלו להשקות את צאנם ולרוות את צימאונם, תוך כדי פיקוח הדדי שאיש אינו חורג ממכסת המים המגיעה לו.
ובנפש פנימה: מהווה האבן שעל פי בארנו – מחסום. אותה מניעה העוצרת בעדינו מלגעת במקורות החיים, החיוניות והיצירה שלנו. והאבן גדולה. ואל ייפלא הדבר, הן גם אנחנו מניחים אבנים גדולות על פי הבאר הפרטית שלנו.
אבותינו חפרו בארות. יש להניח כי ברובד הריאלי הם חיפשו אחר מקור מים לשתייה למשפחתם, מים לשם השקיית הצאן והבקר, אולי אפילו להשקיית שטחים מעובדים. לפעמים אפילו הבארות לא עמדו לאבותינו עת בוא הרעב והם נאלצו לרדת למצרים, ארץ הנהר הגדול. לעומת נהר מצרי שופע, הרי הבאר היא יותר עדינה, מופנמת וסודית.
אצל אברהם מצינו שהוא חפר בארות, ואח"כ סתמום הפלשתים. וביצחק נאמר "וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם". יצחק ממשיך וחופר עוד בארות שאותם אמנם לא סתמו הפלשתים אבל בהחלט רבו עליהן ואף קראו שמותן על המריבה: 'שטנה', 'עשק', עד לחפירת הבאר השלישית עליה לא רבו ואותה קראו רחובות 'כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ'. (בראשית כ"ח, יג-כו). סתימת בור היא מעשה אלים. כמוה כסתימת מקור חיים. מרוב קנאה הם מונעים גם טובה מעצמם.
גם הגר מכתירה באר בשם – 'באר לחי רואי' – על היות ה' רואה אותה בצרתה. כמה פשוט וחזק. לא לחינם נמשך יצחק לבאר זו אחר העקידה (בראשית כ"ד, סב) ואף לוקח את אשתו החדשה רבקה לאותו מקום (שם כ"ה, יא).

אך לבאר בספר בראשית יש תפקיד נוסף. היא מקום מפגש.
הבאר מהווה מוקד פעילות חברתית אינטנסיבית בגלל היותה מקור חיים לאנשי העיר. ולכן, ניתן להבחין בתכונות ובמידות של אנשים שונים בהתנהגותם סביב הבאר.
בעולם העתיק המנהג שרווח היה, שבשעות הצהריים, בעוד היום גדול, באו הרועים להשקות את צאנם, ואילו לעת ערב, לעת – 'צאת השואבות' כלומר בזמן שהרועים חזרו עם עדריהם לעיר, יצאו בנות אנשי העיר לשאוב מים לשימוש ביתי. אני מניח שהיו דקות ארוכות של "חפיפה" וניתן רק לדמיין את המתח סביב חילופי משמרות אלו. כמה עיניים נשאו למצוא חן, וכמה לבבות התרגשו סביב בארות אלו.
וממילא ניתן להבין כיצד שלשה סיפורי זיווג חשובים במקרא קשורים בבאר[1]. עבד אברהם התר אחר כלה ראויה ליצחק, יעקב ורחל של פרשתנו ומשה וציפורה. השוואה מדוקדקת של הסיפורים היא מלאכה ראויה ומעניינת, שמפאת קוצר היריעה לא אוכל להיכנס לעומקה. ואולם בכל זאת כמה מילים:
עבד אברהם בא במודע – 'לעת צאת השואבות' – לבחון מידתה של הנערה הראויה. יעקב ומשה כלל לא באו אל הבאר כדי למצוא שם בת זוג. והרי לא דומה מי שבא לבאר במודע לשם מפגש ומבחן למי שזה קרה לו במקרה 'והנה באר בשדה'. נדמה כי סיפורי ה'מקרה' הם היותר מעניינים בתרבותנו ובחיינו ולא אלו הנשלטים ומתוכננים מראש.[2]

הבדל נוסף וחשוב הוא עצם ההתרחשות. בסיפור הראשון לומד עבד אברהם את תכונות החסד של רבקה, בסיפור השני נלמדת האהבה והגבורה של יעקב בעיני רחל, ואילו אצל משה מתגלה מידת הרגישות המוסרית שלו בעיני בנות רעואל ואביהן. כל סיפור חושף גילוי אחר ושונה. והוא יכול לרמוז לנו על האיש ועל עתידו ואין כאן המקום להאריך.
ובכל זאת בסיפור יעקב ורחל יש יסוד ייחודי. מן חיבור בין אידיליה ופנטזיה. כאשר רואה יעקב את רחל, במשך אותן שניות מעטות, נולד בנפשו ובליבו הביטחון ש-למענה הוא הלך כל הדרך, אליה הוא נס מפני אחיו – שהיא תהיה גאולתו מבדידותו הקשה . זה מסביר את יכולתו בהמשך הדרך לעבוד שנים על גבי שנים למענה, ללא גבולות, ואפילו בלי לדעת האם היא מחזירה אליו אהבה כמו שהוא חש כלפיה. המשמעות הסמלית של עובדה זו היא כי הקשר של יעקב עם רחל, העומדת להופיע אצל הבאר (ולהתמזג בכך עם סמלה), לא יהיה קשר טבעי ופשוט אלא יצריך מאמץ כביר כדי לחשוף את הבאר ולהפיק ממנה את מימיה – להפוך את רחל לאשת יעקב ולאם ילדיו. סיפור הבאר יטרים את המשך סיפור הזוגיות של יעקב ורחל. (בדומה להטרמה של שאר סיפורי המפגש את הזוגיות של רבקה ויצחק, משה וציפורה)

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ:" (פס י')

תמיד עולה השאלה כיצד יעקב, האיש התם, יושב האוהלים, שלפני רגע היה מחופש עד כדי גיחוך בבגדי עשיו, הנמצא בפחד ומנוסה מאח זועם, שאביו ואמו עזבו אותו לשעה ארוכה, הצליח לגול האבן מעל פי הבאר[3]?
ישנה אפשרות מעניינת, שיעקב קיבל את תמיהת אביו "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" כמשאלה פשוטה[4]. הוא אכן התברך בידי עשיו. אלו ידיים שעירות, בעלות שרירים העשויות ברגע של עוצמה להרים האבן שעל פי הבאר. חולשת הפירוש הנ"ל בכך, שאם אכן יעקב עבר שינוי פיזי כה גדול, כיצד לא חשש לבן לרמות אותו כל כך הרבה בהמשך הדרך. יעקב ה-עשיוי לא היה מאפשר לו לנצלו כך.
אני רוצה לדרוש ולהציע כיוון אחר.
יעקב לא קיבל את גופו וכוחו של עשיו. נשאר הוא יעקב הילד האהוב של אימו רבקה. אלא – ישנה איכות של גבורה בכיבוש יצר, בחיבור של תום ותשוקה, המעוררת חיים, דווקא אצל אחר הנוכח כנגד. יעקב על אישיותו, סיפור חייו המורכב והקשה, מעורר את לב סובביו, ולעיתים מעורר ומעלה תהומות. בזוהר יש לתופעה שם "התעוררות המים התחתונים", המבטא איכות מיוחדת של הליכה גברית בעולם.
יעקב בראותו את רחל, עורר את מי הבאר שעלו לקראתו, דחפו האבן מלמטה, ולא נותר לו ליעקב אלא לגולל האבן.

ואכן בספר הזוהר יש לבאר איכות נקבית, כדלקמן:
"…כתוב:' שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך' [משלי ה]-למה כתוב תחילה בורך ואח"כ בארך? שהרי לא נקרא בור אלא מקום ריקן שאינו נובע מים, ובאר הוא מים הנובעים? אלא הכל מקום אחד. אלא שמקום שמסכנים אוחזים בו- נקראת 'בור' שאין לו משלו אלא מה שמכניסים בו…לאחר כך היא נעשית 'באר' שהוא נובע ומתמלא מכל הצדדים…" (זוהר פרשת נח עמוד ס.)

במישור הפיזיקאלי הדברים ברורים. בור מתמלא ממי גשמים. עיקר עניינו להיות כלי מכיל התלוי במקור חיצוני.לכן הפסוק במשלי מדבר על 'מים' בהקשר לבור. לעומת הבור- הבאר מתמלא מעצמו. ממי תהום. ואולם בעל הזוהר אינו מתעניין ברובד הפיזיקאלי. הוא רואה בבור ובבאר יסודות תודעתיים. הבור מבטא יסוד בנפש המבטא תלות בהתמלאות מגורם חיצוני, בעוד שהבאר מבטאת יכולת של התמלאות עצמית.
'אלא הכל מקום אחד'- הכוונה כנראה לכך שגם הבור וגם הבאר הם איכויות נקביות. אלא בעוד שהבור תלוי במקור של מים עליונים (זכריים) הרי שהבאר שואבת מעצמה – מים תחתונים (נקביים), ואינה תלויה בגורם חיצוני כלל. לנזקקים באופן מוחלט למים חיצוניים בבחינת בור- קורא הזוהר 'מסכנים'. בוודאי שתודעת באר העצמאית והבלתי תלויה – גבוהה יותר וזוכה היא לשפע 'נוזלים'.
ואמנם ,לשם יצירת חיים ופריון צריך את הבור- את התלות באחר. ואולם, איכות החיים הגבוהה, היא איכותה של באר. שאולי רק מחיבור אליה ניתן להגיע לבחינת בור.

"..וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ: וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:" (פסוקים י-יא)

יעקב זכה להרוות את צאן לבן (וישק), להרוות את בדידותו בנשיקה (וישק). לשעה קלה. ויבך. זהו בכי שבא באותה פתאומיות כמו כל סיפור הבאר. בכי המספר ומקדים לו ליעקב את עתידו, שכוחות מופלאים שהתגלו לו, לא יעמדו לו בקלות להמשך דרכו הקשה בחייו. לא לחינם לא ציין הכתוב שיעקב החזיר האבן למקומה. אולי עשו זאת הרועים לאחר עזיבתם של יעקב ורחל, ואולי עד היום פרוצה אותה באר לרבים.

יהי רצון שנזכה לגול האבן שעל פי הבאר ואף להחזירה. ושהיא תהיה לנו כ'ימים אחדים'. כמו עבודת יעקב ברחל.

[1] הקשר הברור בין אישה לבאר מופיע גם בחז"ל, למשל. 'בארה של מרים' – אותה באר פלאית שליוותה את ישראל במדבר ונתקיימה בזכותה של מרים (תענית דף ט ע"א) ועוד.

[2] למשל סיפור הגעתה של רות דווקא לשדה בועז " וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ" רות ב/ג