"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"

כל הליכה אל , לקראת מטרה מסוימת , מחייבת את האדם ביציאה.
הצעד הראשון הינו העזיבה. היציאה מן המרחב הבטוח והנוח של האדם אל עבר הלא נודע. אותה תנועה של היפרדות מהעבר, מהבית, מדפוסים ישנים נובעת מבחירה והבחירה מקיימת אותה. ההליכה אל העתיד, אל עבר האופק החדש גם מזמנת לאדם את רגעי הלילה והפחד והם דורשים סולם, תפילה, צידה ראויה לדרך וברכה.

"מי שרוצה לירד לבור עמוק צריך מקודם לקשור עצמו בחבל חזק כדי שלא ישתקע שם" מביא בעל ה"שפת אמת", הרבי מגור , בשם הזוהר הקדוש. כך הוא מסביר את הצידה לדרך שלקח יעקב "מבאר שבע" , "באר שבע הוא בחינת שבת והיא הנקודה הנותנת חיים לכל הדברים שנכללים בשבע מידות..ולכן היה בכוחו להכניס עצמו במקומות המסוכנים. וכן יש לכל אחד ללמוד..קודם עשיית כל דבר גשמי למסור נפשו לה' אחד, להתדבק בפנימיות החיות מהשם יתברך בלבד ועל ידי זה יוכל להתקדש אף במעשה גשמי".

ההתכוונות של יעקב פנימה אל אותו מקור חיות תאפשר לו אחר כך כוחות מיוחדים שיעזרו לו באתגרים שהחיים יזמנו לו.
בתחילה נראה זאת ביכולתו לגול את האבן הכבדה מעל פי הבאר, בהתמודדותו עם החיים עם לבן, ובהמשך במאבק באישון לילה עם מלאך ושאר מאורעות חייו המורכבים.
ישנה כאן הדרכה לאדם. אדם היוצא למשימות יומו, או מתמודד עם קושי, כשמוצא את עצמו בורח מאותו "עשיו" פנימי שבתוכו, מה יעשה? יתחיל את היום בשקט.
יפנה זמן ומקום וייפגש עם עצמו, עם הנקודה הפנימית שלו, ירגיש את היותו קשור למקור חיים ויצא לדרכו בתפילה לחוט זה של ה"שבת" שיהיה משוך על פני יומו, בכל עשייתו .
אדם המצוי בריצה מתמדת , בבריחה , במעבר ממשימה למשימה ובתנועה שאין בה התכוונות , עלול למצוא את עצמו במצב של התרוקנות , של עצב . הוא עייף כרוני, הוא נמנע מקשר שיש בו ראיה ודיבור אינטימי . הוא נרתע ממצבים של אי עשייה, שלא ייפגש עם השקט, שלא יתעמת עם הריק.
"ויפגע במקום וילן שם" – זהו מפגש עם הפגיעות.
"ורבותינו פירשו לשון תפילה , ולמדנו שתיקן תפילת ערבית".(רש"י כח', יא')
יעקב חיבר את התפילה של הלילה. זמן החשיכה, הפחד, הפגיעות , ההעלם.
והניגודים כה חזקים בתיאור המובא לפנינו –
פגיעות ואבן , ארץ ושמים, שינה ויקיצה, עולים ויורדים, ה' ניצב , יעקב שוכב. "אכן יש" אל מול "ואנוכי לא ידעתי". אבן ואבנים.
האבנים ששם מראשותיו שעל פי המדרש מתאחדות לאבן אחת, "שהתחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח הצדיק את ראשו וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת שנאמר "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו". (רש"י, כח',יא')
החומר הקשה הזה של האבנים המרובות מתאחד לאבן אחת.
בזכות התפילה וההתכוונות , בזכות האהבה והרצון, בזכות החלום, בזכות אי הידיעה.

יש בכוחה של הרוח לאחד ניגודים. ישנה אפשרות לבנות סולם מחבר בין שמים וארץ.
סולם שהוא תפילה , כמילותיה של המשוררת רבקה מרים –

"ואת האדם הוא יצר
שהאיש הוא תפילה והוא חוט
נוגע במה שאיננו
במגע של רוך ודקות"

"כי הכל תלוי ברצון האדם, וכתיב "שלום לרחוק ולקרוב" , פירושו שאין דבר רע יוצא מהשם יתברך. אם כן הריחוק הוא גם כן לטובה, שעל ידי הריחוק נתעורר באדם רצון אמת יותר ועל ידי זה הרצון יכול לעורר גם במקום הרחוק הארת השם יתברך. שיש מזה לימוד לכל איש ישראל שיידע שאין לך מקום שלא יוכל להרגיש הארה הפנימיות על ידי יגיעה של אמת" (שפת אמת)

לבניית הסולם, למפגש עם מלאכים ועם דבר ה' נדרש האדם לגייס שני כוחות, לכאורה סותרים באישיותו.
מחד, עליו להיות מרוכז, לכוון, לצאת לדרך , להיות ביגיעה של אמת , ומאידך הוא נקרא לשחרר, לישון, לחלום ובסופו של דבר לא לדעת. "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". (בראשית כח', טז')

החלום וההחלמה המתרחשת בעקבותיו מהווים עבורנו סוג של מצפן, חיבור מעורר תקוה עם כוחות הגדילה והריפוי שבתוכנו, כאותה יכולת לתקן תפילת ערבית בזמן של חשיכה.

"אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (שם,פס' יז')

הידיעה שאינה יודעת פותחת את האדם לאפשרות הנעלה הזו של הארה.
והארה שיש בה אמת מחזירה את האדם דרך הסולם שעלה בו , חזרה מן השמים אל הקרקע , והוא מתעורר, מחובר לארץ, והוא פועל בעולם הזה מתוך שמחה וקשר, הוא רואה שם בית ושער וההרגשה הינה של כוח וחיות.