בראשית פרק ל"ב, ד – פרק ל"ו, מג

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּו"ֹ

לא בכדי מתחיל תיאור המאבק המופלא שמנהל יעקב במלים 'ויותר יעקב לבדו'. לבדיותו של יעקב היא עניין נדיר ביותר. כל ימיו יעקב מוקף בסביבה צפופה, רועשת, בדרך כלל – לא ידידותית. ברחם הוא מתרוצץ עם אחיו, באוהל הוא במחיצת אמו, בחרן הוא נאבק בחותנו, מנסה לתווך בין נשותיו, עוסק בצאנו, בבואו לארץ כנען הוא מכין את המפגש עם עשו, בשכם הוא מתנגש עם תושבי המקום, בחברון ובמצרים הוא מוזכר תמיד כמי שמוקף בבני משפחתו, חולמי החלומות ורוחשי המזימות. רק בשני מקרים נותר יעקב לבדו – כאן ובלילה בבית אל המתואר בתחילת הפרשה הקודמת (פרק כ"ח, יא) והנה בשני מקרים אלו עומד יעקב במרכז אירוע מסתורי, על-טבעי, רב משמעות. האם זה מקרי ? אני רוצה להציע שהקשר בין הבדידות לבין החזון הוא מהותי. הלא בעיות הזהות של יעקב קשורות בהיותו עוקב אחרי אחיו, תלוי לצורך מימוש זהותו באחר. מכאן שגאולתו תבוא אם ישאר לבדו, במובן העמוק והמהותי של המושג. אז לא יוכל להשליך את בעיותיו על האחר, אז יאלץ לעסוק בקונפליקט הפנימי שבתוכו. "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר"

מיהו איש זה ? מאיפה הוא מגיע ? לשם מה הוא נאבק ? האם יתכן שמאבק ימשך כל הלילה ? ומדוע בוא השחר הוא נימוק לטובת האיש ? ובעיקר : איך תיפתר הסתירה בין 'ויותר איש לבדו' לבין 'ויאבק איש עמו' ? אני מציע לראות מאבק זה כהמשך המאבק הקמאי של יעקב באחר שבו, יעקב נאבק כל העת בעשו שבתוכו, על כן נאמר כאן שאיש זה מופיע, כאשר ורק כאשר יעקב נותר לבדו. מאבק זה מתמיד כל כך כיוון שאינו אלא הקרנה חיצונית של החוסר הפנימי, בנפשו של יעקב. עתה ניגש יעקב להיאבק בחלק החסר הרודף המתאווה שבעצמו. מאבק זה נמשך כל הלילה, כלומר הוא בזמן האפל. זמן בו יתכנו הפכים וסתירות. ואלו כשעלה השחר, תם המאבק. "וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי"

האחר שביעקב עומד לעוזבו, יעקב יהיה לאחד, לא עוד יסבול מפיצול פנימי. אולם יעקב אינו מסתפק בכך. הוא רוצה ברכה מהאחר שבו, הוא מבין שגם במצב הפיצול יש ברכה, ואותה הוא רוצה לקחת איתו אל אישיותו החדשה."וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב"

בטרם יבורך, בטרם תינתן לו זהות אחרת מועמד יעקב בפעם האחרונה על זהותו הקודמת, ואולם עתה – "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל"המאבק הבלתי פוסק תואר עד כה במונחים השליליים של עקיבה, שמשתמע ממנה גם השתרכות אחרי, וגם מרמה, ואולם עתה הוא מתואר במונחים של מאבק גלוי, מאבק הבונה שררה, ומאבק זה אינו עם אדם אלא עם האל, שהוא מי שבחר לברוא את יעקב אל תוך קונפליקט עמוק ומקיף כל כך. "וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם:"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי"אין שם לחלק שיעקב השיל מעצמו, אולם ברור ליעקב שבחירתו להתגבש באופן מסויים כרוכה בויתור על אלהים שבו. יעקב דוחה גילוי זה של אלהים כדי לתת קיום לחלקיו האחרים – "ותנצל נפשי"

ולסיכום, פיוטי פחות, מושגי יותר – כמו חזון הסולם, כך גם כאן משתקפת הדרמה הפנימית במימד הקיומי ביותר של יעקב, בישויות מטפיסיות, מלאכים. ופעילותו של יעקב בחזון הניסי חודרת ומכוונת את פעילותו בחייו הריאליים. האיש המסתורי הוא כל מי שנאבק ביעקב כל ימיו אבל יותר מזה – הוא תמצית המאבק שבתוך יעקב בין התם לבין הערמומי, בין איש שדה לבין יושב אוהלים. יעקב אזר כוח לפגוש את השניות באופן חשוף ולדחות חלק מעצמו, המאבק היה קשה והפרידה לא עברה ללא צלקת ; אולם יעקב גם קיבל ברכה, שפע, מהמאבק – המתנה שקיבל היא תיאור אוהד של חייו הנאבקים – המאבק הוא נתיבו האישי של מי ששמו ישראל, כלומר – השורה עם אל. מכאן ואילך שואף יעקב להימנע ממאבקים, לוותר, לפרוש. הוא נכנע בפני עשו, בורח מפני אנשי שכם, לא מתערב במריבות בניו. צולע בשל נטל עברו,הוא ממשיך ללכת. "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכו"