"וְעָלָה סָבִי כְּאַבְרָהָם מֵאוּר
מֵאותָה אֶרֶץ עַל פִּי אותו דִבּוּר.
עָלה עָלָה אֶל אותָה אַדְמַת מולֶדֶת
וְלא הָיְתָה
לו עוד הַכֻּתּונֶת הַנֶחְמדת".
מתוך גלות / בלפור חקק

בשבת האחרונה ישבתי עם בתי בבית הכנסת, קראנו בפרשת נח. פה ושם בקשתי להגניב לאזניה הצעירות מחשבות, תובנות שהציפו אותי עם הקריאה. רב הזמן היא הביטה בי ברחמים כאומרת: "אמא, את חופרת". כשהגענו אל הפסוק: "ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברם, את נחור ואת הרן" כבר לא התאפקתי: תראי, טליה, אמרתי לה, תראי איך אבי האומה משתחל לו פנימה אל הפסוקים – ממש בהיסח דעת.
הרגשתי שתפסתי את תשומת לבה.

פרשתנו מלאה שאלות, סתירות ומבוכות, הן בתכנה, המקיף סיפורים רבים שלא תמיד ניתן לחבר אותם זה לזה, הן בהיקף השאלות הפרשניות המבקשות למלא חסרים, כביכול מבקשים להסתיר מן הקורא אינפורמציה מניחה את הדעת. וודאי אין הדבר מאפיין רק את הפרשה שלנו. אך בהתחשב בעובדה, כי מציגים לפנינו את אבי האומה העברית כלאחר יד, בלי שניתנה לו ההזדמנות "לכבוש מסך" (וראו כיצד מגיבה האומה האמריקנית למופעי המועמדים שלהם..) עוררה מיד את פרשנינו לשאול על טיבו, על עצם יציאתו לדרך ועל התהלכותו אל הארץ, מן הארץ מצרימה ובחזרה אליה.

נדמה כי יד מכוונת מבקשת להאיר דמותו של אברהם כמתלמד, נאיבי, ההולך לארכה ולרחבה של הארץ תוך התנסות ונפילה אל בורות של כאב, תוך תהייה אחר הבטחותיו של האלוהים, כשהוא נופל לפניו, צוחק – ולא בקרבו – מצווה לשמוע בקולה של אשתו.

אברהם בהיבראו מזכיר לי גיבורו של סיפור מעשה העז העגנוני, (הסיפור נכתב אחר שעלה עגנון בשנית לארץ ישראל בשנת 1924, ערב פרשת לך לך) שהלך אחר משיכה שמשך באוזנה של עז והתגלגל לו לארץ ישראל, אל מקום ממנו מביאה העז את חלבה הטוב אל אביו החולה:

פעם אחת אמר הזקן לבנו, בני, מתאווה אני לדעת להיכן היא הולכת ומהיכן היא מביאה חלב זה שהוא מתוק לחכי ולכל עצמותי מרפא. אמר לו בנו, אבא יש עצה לזה. מהי? עמד הבן והביא משיחה וקשרה לזנבה של העז. אמר לו אביו, מה אתה עושה בני? אמר לו, משיחה אני קושר לזנבה של העז וכשארגיש בה שהיא מבקשת לילך, אתפוס את המשיחה בראשה ואצא עמה לדרך. נענע לו הזקן בראשו וקרא עליו, בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. קשר הבחור משיחה נאה בזנבה של העז ונתן דעתו עליה. כיון שעמדה לילך תפס את המשיחה בידו ולא הניח הימנה, וכיון שהלכה נגרר והלך אחריה, עד שהגיע למערה אחת.

…עמד הבחור וקרא לעוברי דרכים, השבעתי אתכם אנשים טובים, הגידו לי היכן אני ומה שם המקום הזה? אמרו לו, בארץ ישראל אתה וסמוך לצפת אתה. תלה הבחור עיניו למרום ואמר, ברוך המקום ברוך הוא שהביאני לארץ ישראל. נשק עפרה וישב לו תחת העץ.

אין אידאולוגיה גדולה, אין תחושה עמוקה של שליחות, רק רצון לעזור לאב חולה, היגררות אחר אוזנה של עיזה פזיזה. כשם שהבן הולך אחר רצונו של האב, כך אברם יוצא אל הדרך בעקבותיו של תרח, ואין זה חשוב למקרא לומר לנו בשל מה עזבו את אור כשדים ומה הם תכונות הנפש של אנשים אלו היוצאים אל הדרך, למעט העובדה שיש בתוכם עקרות גדולה. ואולם, גם אם צד שווה יש כאן, בפשטות ובתמימות היוצאים לדרכם, הרי שהבדל גדול בין השניים.

חז"ל, ברגישותם למילה הכתובה, שואלים על טיב הליכתו של נח בהשוואה עם זו של אברהם –
כתיב בנח (ו' ט') "את האלוהים התהלך נח" וכתיב באברהם "התהלך לפני". מי שהוא קורא סובר שהיה נח גדול מאברהם, ואינו כן.

ר' יוחנן וריש לקיש: ר' יוחנן אמר: משל למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן, הקטן היה אוחז בו כדי שלא יפול, והגדול היה הולך לפניו. כך כתיב בנח: "את האלוהים התהלך נח", שלא ישתקע בדור המבול, אבל אברהם שהיה יחידו של עולם והיה צדיק – אמר לו הקב"ה: "התהלך לפני והיה תמים".
אמר ריש לקיש: משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב והיה משוקע בטיט ואחז בידו והעלה אותו מן הטיט. כך נח היה משוקע בטיט, ראהו הקב"ה, נתן לו יד והעלהו מן הטיט. ואברהם למה היה דומה? למלך שהיה מהלך בחשכה, בא אוהבו וראה אותו והאיר לו . אמר לו המלך: "עד שאתה מאיר לי – בוא והלך לפני". כך בימי אברהם היו כל העולם רשעים והוא צדיק, אמר לו הקב"ה: עד שאתה מאיר במזרח, בוא והתהלך לפני. (תנחומא ישן כ"ד)

מבלי להיכנס לדקויות דבריהם נאמר, כי בדרשתם מבקשים חכמינו להאיר מעלתו של אברהם בזה שהוא איננו זקוק לידו הארוכה של הקב"ה שתתמוך בימינו. בתעוזה מדהימה מלמד מדרשם, כי יש והקב"ה עצמו זקוק לפנס האנושי, אברהם, שיאיר לו עצמו את חשכת העולם שברא. אברהם הוא עמדו של עולם בזה שיש לו עמוד שדרה משל עצמו וככזה הוא מתהלך לפני האלוהים. כך אולי גם הדרך להבין את דבריו של אברהם ללוט, האיש שעיניו לוטות בערפל, כשהוא אומר לו: "הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה".

מהרב בני לאו שמעתי פעם שלא דברי פרידה יש כאן אלא התחברות, כמו אומר אברהם ללוט, כשתיקח את הפניה ימינה אהיה לך לשמאל, ואם תבחר את הפניה שמאלה אהיה לך לימין.
אם נשוב אל הפסוק בו פתחנו: "התהלך לפני והיה תמים" נוכל לומר, כי אחר שנים רבות של "לך לך", ציווי שכולו דרישה אלוהית מן ההולך לתמימות ולהכנעה, דווקא לפני ברית המילה נדרש אברהם להתהלך.

על ההבדל בין הליכה להתהלכות כותב נפתלי הרץ ויזל את הדברים הבאים:
ד"ה ויתהלך חנוך את האלוקים יש הבדל בין "הולך ל"מתהלך", כי ה"הולך" …בכל הדרך אין לו עסק רק ילך עד המקום שצריך להיות שם, כמו, (בראשית י"ח) ו"הולך עמם לשלחם", (במדבר כ' כ"ב) "ויחר אף ה' כי הולך הוא", וכך אצל השם (שמות י"ג) "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך", (במדבר י"ד) "ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם", וכן כולם. ואין כך "מתהלך", שאינו על החפץ למקום אחר ממה שהוא בו, כי אל ההליכה לבדה, כי יש לו חפץ ב"התהלכות" זו. זהו עונג לו שבכל צעד וצעד מתהנה, וכל מקום שתדרוך כף רגלו מתבונן בו".

נמצא שהקב"ה מזמין את אברהם להתהלך עמו, להוליך אותו עצמו להתענג על האפשרות להיות בעל בן ברית עמו, נאמן ביתו של האל המסוגל לעמוד לפניו, להתווכח עמו לבחור בחירה להיות מי שיאיר דרכו של האלוהים בעולם. לא עוד אברם מושך משיכה באזנה של עז אלא אדם גדול, המעז.

שבת שלום.

ולמי שמבקש לעיין עוד, במלואו, בשירו המופלא של חקק, הריהו לפניכם, בעוצמתו ובכאבו של העולה ארצה שרק במותו נכרכים בו שוב בגדי הזהב שהיו לו.

סָבִי הָיוּ לו בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שְקוּפִים
וְרָקְמָה לו אִמּו בְּדַש הַכֻּתּונֶת
הַתְּכֻלָה פַסֵי זָהָב יָפִים
וְחָקְקָה לו אֶת שְמו בְּעונֶג
בְּאותִיות שֶל כֶּסֶף, אור מְזֻקָק.
סַבָּא שֶלִּי. מורָד בֶּן רְפָאֵל חַקָק.

וְעָלָה סָבִי כְּאַבְרָהָם מֵאוּר
מֵאוֹתָה אֶרֶץ עַל פִּי אותו דִבּוּר.
עָלה עָלָה אֶל אוֹתָה אַדְמַת מוֹלֶדֶת
וְלא הָיְתָה
לוֹ עוֹד הַכֻּתּוֹנֶת הַנֶחְמֶדֶת.
ואָבְדָה לוֹ שְׂרָרָתוֹ
וְאָבַל נגַה פָּנָיו
וְנִשְחַת הַכֶּסֶף
וְנִשְחַט הַזָּהָב.
וּבַשְוָקִים רָכַל סָבִי מָכַר אֶת אוֹצְרוֹתָיו
בְּגָדִים בָּלִים, מַרְכּולֶת אַכְזָב
לְשוֹנוֹ כְּבֵדָה, נָבִיא נֶעֱזָב.

סַבָּא שֶלִּי מֶלֶךְ עָצוּב.
נוֹלַד בְּבִגְדֵי מֶשִי וְרִקְמָה, בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת.
וְכַאֲשֶר גָלָה אֶל אֶרֶץ
נִשְחֲתוּ בְּגָדָיו, נִשְחָת הוֹדוֹ.
רַק בְּמוֹתוֹ הִלְבִּישוּהוּ תַּכְרִיךְ כַּעֲטֶרֶת
טַלִּית שֶקִּבֵּל מֵאָבִיו טַלִּית יְרֻשָה
חֲקוּקָה תכֵלֶת אותִיּות שֶל קְדֻשָּה.

וְלְאוֹרֶךְ הַטַּלִּית דִמִּיתִי לִרְאוֹת
פַּסֵּי זָהָב יָפִים. אוֹר מְזֻקָּק.
סַבָּא שֶלִּי. מוּרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק.

[מתוך "ואז בקץ היוחסין", 1987]