מה קורה לי כאשר אני קורא את "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך"? מה קורה, ומי קורא?
האם אני קורא, טקסט ומילים? או אולי מישהו או משהו, מעבר למילים, קורא לי? אולי הטקסט הזה קורא אותי? אולי, כמו אברם, אני נקרא? ואולי נקרע?
"חושבים אנחנו" כותב א.ד. גורדון (מכתב שלישי, מתוך "האדם והטבע", עמ' 364) "כי בגלותנו רעיונות חדשים בתנ"כ, הרי אנחנו מפרשים אותו. אבל על פי האמת הדבר הוא להיפך: התנ"כ הגלוי הוא פירוש לתנ"כ הנעלם בתוך נשמתנו…"
אני מנסה , איפוא, לקרוא את התנ"כ הגלוי, ולהאזין, בו זמנית, למשהו בפנים. אולי אשמע שם קול.
מורה שלי, גרא טוביה, לימד אותי להאזין לדממה שבין המילים שבטקסט, להתבונן בתהומות והפערים שבין קרעי סיפור המעשה, התובעים השלמה וגשר. לתוך הפערים הללו, הקוראים 'דרשני', יצקו חז"ל את המדרש והאגדה. אנחנו יכולים לצקת לשם את סיפורי חיינו והסיפורים שסביבנו. כך ידרוש הסיפור אותנו.
אני מנסה להאזין. ה"לך לך" מוליך אותי אחורה, אל מה שקרה לפני שקרא הקול לאברם.
שם (בראשית י'א, י'-כ'ו) אני קורא את השתלשלות הדורות: שם אני קורא כי שם הוליד את ארפכשד, וארפכשד הוליד את שלח, ושלח הוליד את עבר, ועבר הוליד את פלג, ופלג את רעו…. כל השמות הללו נדמים כנושאים איתם בשורה לעתיד, מסמנים את כיוון ההליכה. אולי 'ארפכשד' רומז באותיותיו ל'אור כשדים'? ושלח, אחריו, רומז שאולי נשולח משם לשליחות עלומה? ועבר, אולי הוא מקדים את 'אברהם העברי', והמעבר למציאות אחרת? ופלג? משהו פה הולך להתפלג.
תחת שגרת ההולדה – הם כולם יולדים את בכורם בסביבות גיל שלושים, ואחר כך חיים עוד זמן רב ויולדים עוד בנים ובנות, אלמונים כולם – תחת השגרה הסתמית הזו, נדמה שמשהו מתחיל להידרדר, או, אולי לצאת מגולמיותו. הראשונים, שם וארפכשד ושלח ועבר – כל אלה חיים למעלה מ-400 שנה, אבל בדורו של פלג תוחלת החיים נפלגת לחצי. פלג חי 239 שנה, רעו בדיוק אותו מספר שנים, נחור, הוא לא מגיע אפילו ל-150. אמנם בנו, תרח, נפטר בגיל 205, אבל את ילדיו אברהם, נחור והרן (למה כאן פתאום שלושה ולא אחד?) הוא מוליד רק בהיותו בגיל שבעים. פי שתיים שנים מקודמיו, עד להיותו זרע פורה.
מדוע כל זה מפורט כל כך? לא יכול להיות שהמספרים הללו אינם אומרים דבר. הם מזמינים אותנו לפענח ולהשלים כאן משהו. ומה אינו מסופר לנו על הדורות שקדמו לאבינו? האם היו אלה חיים שלא ראוי לספר אודותם? היכן היה השבר בדורות שקדמו לנו, לנו עצמנו, וכיצד הוא השפיע עלינו?
משהו מתחיל להיסדק בשלב הזה של הסיפור. לא, להישבר ממש. המבנה המשפחתי כולו משתבש ללא תקנה. למה קורא תרח לאחד משלושת בניו נחור, כשמו של אביו, החי עדיין? האם אביו עדיין שולט בחייו? ומדוע לוקח לו נחור לאישה את מילכה, ביתו של אחיו המת? הלא זה כמעט גילוי עריות. אולי רצף הטרגדיות, והחשש מ"מה יגידו" – הבן המת הרן, הכלה העקרה שרה – אולי זו הסיבה שתרח לוקח את בנו אברם וכלתו, ואת לוט נכדו "ללכת ארצה כנען?" (י'א, ל'א). ולמה נשאר נחור (עם מילכה) מאחור?
המשפחה מתפצלת. ותרח, בדרך לקריירה חדשה בכנען, איבד כנראה את היכולת להנהיג אותה. לי זכור, מהדרך בא קראתי את הסיפור עד כה, שתרח מת בחרן, בעיצומו של המסע. אבל הנה מתגלה לי, מחישוב השנים, שתרח עדיין חי כשאברהם נענה לקריאה "לך לך מארצך וממולדתך ומ ב י ת א ב י ך…". הנה החשבון: תרח ילד את אברם בגיל 70, בן 75 היה אברם בצאתו מחרן, ותרח – מסופר לנו – מת בחרן בן 205. האם המשיך לחיות גלמוד, עוד 60 שנה, לאחר שבנו עזב אותו שם עם שארית משפחתו? ומה גרם לתרח להישאר? מה זה מזכיר לי מההיסטוריה שלי, של עמי?
הקריאה "לך לך מארצך" נראית לי עכשיו לא כקריאה, אלא כמענה, פנימי ואלוהי, לרצון נואש להשתחרר- מתרבות מסתאבת, מהיסטוריה משפחתית מתערערת, מבלבול אל תכלית. כבר יצא מארצו, כבר עזב את מולדתו, הכרחי, כנראה, שיעזוב את בית אביו כדי להקים בית אב (אב-רם) לעצמו. האם פחד? ("אב-ר-הם/אל תלך לשם/ כי הזאב/ יאכל אותך הממ..").
נראה לי שלא. בדבקותו באלהיו, בקול הקורא לו, הפך עצמאי ובלתי תלוי באופן מבהיל. לא תלוי במקום וטריטוריה (אבל חוזר שוב ושוב אל אותו מקום שבו קרא בשם ה' לראשונה), נושא את מראה אשתו היפה בהרמונו של מלך מצרים מבלי שתיטרף עליו דעתו, ובאותה קלות ראש (?) מרשה לה להתעלל באמתה ואם ילדו, נודד לאורכה ורוחבה של הארץ אבל מארח כגביר בעל אחוזה , נפרד בקלות ובנדיבות מבן אחיו משום ששניהם כבדים ברכוש, אבל יכול להגיע בקלות מפתיעה, בין לילה, עד דמשק כדי לחלץ אותו משביו, ינהל משא ומתן עקשני עם אלהיו כדי לברר אם יש צדיק בסדום, אבל לא יערער על הציווי להעלות את בנו לעולה…
קשה לי להבין את אבינו, כמעט כמו שקשה לי להבין את הסתירות הפנימיות בתוכי. אני משתאה על עריריותו, ומשתאה עוד יותר על המשפחה שהקים, שאני אחד מצאצאיה. בעיקר אני מעריך את יכולתו שלו להפוך את השבר שלו לתיקון גדול לדורות. (לכל ילדיו מכל נשותיו, כבר יהיה שם, וזהות משל עצמם).
"התהלך לפני והיה תמים" אומר אלהים לאבינו, ובסך כל הסתירות והניגודים שנחשפים בדמותו אני אכן רואה תמימות ושלימות. "היה תמים","היה ברכה","והאמן בה' ויחשבה לו צדקה" (ט'ו, ו') – אמונה שהיא חלק בלתי נפרד מאמינות עמוקה, אמינות של אדם לעצמו, זו הברכה התמימה שהייתי רוצה לקבל מאבינו, שבריתו עם אלהיו חרוטה בבשרי