רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, חי כל חייו במצוקה כלכלית קשה. פעם אחת, כך מספרים, הוצע לו לשמש ברבנות בעיירה קטנה , רחוקה מברסלב , תמורת שכר שיוכל לכלכל בצמצום אותו ואת משפחתו. המחיר היה ברור וקשה – פרידה , ריחוק מרבו. בצר לו, הלך להתייעץ עימו מה עליו לעשות. שמע רבי נחמן את ההתלבטות וענה: "האמת היא שעליך לקבל את ההצעה".
"אבל מהי האמת לאמיתה?". שאל רבי נתן.
"האמת לאמיתה היא שעליך להשאר כאן" .

יש אמת, ויש אמת לאמיתה. האמת של האמת.
האמת , פרשת "תולדות" כולה תעתועים . היא מותירה את הקורא באי נוחות, לפעמים בכעס. כולנו בני ישראל (יעקב) ולא נעים לנו לגלות שהברכה שבורכנו בה נועדה לדוד עשיו ואבא קיבל אותה במרמה בסיועה של סבתא רבקה המניפולטיבית. שניהם ניצלו את חוסר האונים והחולשה של סבא יצחק המבולבל. האמת המשפחתית שלנו קשה לנו. אבל האם זו האמת לאמיתה?

נראה לי שהתורה, בתיאורה לנו את הדמויות בפרשה, מאפשרת לנו גם מבט אחר, מורכב יותר.
הקריאה הפשוטה אומרת לנו שרבקה "עובדת" על יעקב בפרשת הבכורה , אבל האמת לאמיתה היא שיצחק ורבקה הם זוג , והם זוג טוב. באחרית ימיו אמנם כהו עיניו של יצחק, אבל המפגש הראשון ביניהם הוא מפגש של ראיה הדדית: " וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים ; ותִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל" (בראשית כ'ד ס'ג-ס'ד).ואח"כ: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ" (שם, פס' סז') זה נאמר לנו בפשטות: זוג שרואה זה את זו, וביניהם אהבה ונחמה. כשרבקה מתייסרת בעקרותה יצחק אינו פסיבי כאביו שלו, הוא שותף: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כה', כא').

בפרשת תולדת רבקה היא טיפוס מורכב. יש בה מה"לך לך מארצך וממולדתך" של אבי בעלה (גם אותה לקחו מארצה לכנען, אבל היא עשתה זאת מרצונה) ויש בה כנראה גם את הערמומיות של בני בתואל , שאחיה לבן כה מצטיין בה. שני בנים – שתי פנים – בקרבה. שניהם מתרוצצים בה, ושאלתה על כך, בלכתה לדרוש את ה', היא "למה זה אנוכי". למה "זה", ההתרוצצות הדו-קוטבית הזו , היא אני. ניתנת לה תשובה – " שְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר " (בראשית כה', כג') . אין ספק שזה מזכיר לה את הסיפור של משפחת בעלה. שני לאומים נפרדו מאברהם , ישמעאל ויצחק , ואת ברכת הבכורה , המשכיות הזרע , קיבל הצעיר שבהם , בעלה. היא גם יודעת בודאי מה המחיר ששילם על כך אותו בן צעיר ונבחר , הנסיון הקשה שעבר בהר המוריה. זה האיש שהיא אוהבת. אולי משום כך "ורבקה אוהבת את יעקב". היא רואה ביעקב את הדמיון לבעלה האהוב . על יעקב צריך לגונן באהבת אם . תיקון לאהבת אם שלא גוננה על בעלה כשהובל לעקידה.

שני התאומים מאופיינים כך: "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (שם, פס' כז') ומול רבקה, האוהבת את יעקב : "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" (שם, פס' כח') התיאור "איש תם יושב אוהלים" מתאים דווקא ליצחק. אלו הם חייו . הוא זה המצווה על ידי ה' לא לצאת מאוהלו בארץ, הוא נאחז ,כגר, באיזור צר וצחיח בנחל גרר, הוא חופר בארות ורועה את צאנו, הוא הוא יושב אוהלים. והוא התם . תם מלשון שלימות, לא פתיות. (מהדהדת באוזני שאלתו בעליה להר המוריה "ואיה השה לעולה". זו לא שאלה תמימה , אבל הוא הולך בתמימות שלימה עם התשובה "אלהים יראה לו השה לעולה בני").
על עשיו נאמר "כי ציד בפיו", אבל האמת לאמיתה היא שהתכונה "ציד בפיו" הולמת דווקא את יעקב. כמו צייד, היודע כי מלאכת הציד היא בעיקר סבלנות ותזמון, הוא אורב לבכורה (בכורה=ברכה). כמו צייד, הוא צד את עשיו כשהוא עייף, משתוקק למזון, ובמוצא פיו הוא צד ממנו את הבכורה בנזיד עדשים. כמו חיה שניצודה אומר עשיו "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" .

בפרשת תולדת דווקא עשיו, השעיר, החזק, הוא התם שבפרשה. אז את מי באמת , באמת לאמיתה, אוהב יצחק? ומי ראוי לברכתו ? את מי הוא מאמין שהוא מברך?
כשיעקב מופיע לפניו בלבוש עשיו ועורות גדיים על ידיו , יצחק חושד: "גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא" (בראשית כז', כא') . מה לו לחשוד? הוא מרגיש משהו. הוא תמיד הרגיש, גם בהר המוריה , שתחת מה שמתחזה כאמת ( "אני והנער נלכה ונשתחווה ונשובה אליכם") מסתתרת אמת קשה ממנה. גם כאן הוא מרגיש: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (שם, פס' כב') . קול אי אפשר לזייף . גם כאשר אנחנו שומעים את טובי החקיינים , אנחנו עדיין יודעים שזה חיקוי. קול אמיתי נחקק. אנשים שלא ראינו שנים ארוכות, שהמראה שלהם השתנה לגמרי, אנחנו מזהים על פי קולם. באחת התורות שלו אומר רבי נחמן כי "מקולו של אדם אפשר לידע מידת המלכות שלו".

אדם עיוור, שעיניו כהות, רגיש לקול אף יותר. אני מאמין שיצחק יודע, בתוככי פנימיותו הוא יודע – אולי אינו מעז להעלות זאת להכרתו – כי את יעקב, שאת קולו הוא שומע, אותו הוא מברך. הוא מזהה את מידת מלכותו. "ראה" הוא אומר "ריח בני כריח השדה אשר בירכו ה'". הוא נמצא שם לבדו, למי הוא אומר "ראה"? אני מפרש זאת כאילו הוא אומר זאת לעצמו, בפליאה. "ריח השדה אשר ברכו ה'" הוא לא ריח שדה הציד ממנו אמור לחזור עשיו . זה לא היה מפליא אותו. "ריח השדה אשר ברכו ה'" הוא ריח השדה שבו נוהג היה הוא עצמו להתבודד ("ויצא יצחק לשוח בשדה") , את הריח המיוחד הזה- הריח הוא החוש הדק והעדין, הרוחני שבחושים – הוא מזהה במי שעומד לפניו. הוא מזהה את הרוחניות הטמונה בו. על כן ברכתו היא ברכת ה' "יתן לך ה' מטל השמיים ומשמני הארץ…".

כשחוזר עשיו מהשדה, והתרמית מתגלה, נאמר כי "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד". מהי החרדה הזו? זו חרדת גילוי האמת לאמיתה. במעשה הברכה הוא מגלה את האמת של חייו שלו. למראית האמת , גורמים שמחוץ לו הובילו את חייו : אמו הפרידה מעליו את אחיו הבכור ישמעאל והקנתה לו בכך את הבכורה, מלאך ה' הסיט את המאכלת מעל צווארו, אביו שלח את אליעזר לבחור לו את רבקה לאשה, אשתו הציבה בפניו את יעקב לברכו – אבל בפנימיותו הוא יודע היטב (הוא איש של פנימיות ועומק – הוא מעמיק לחפור את הבארות שחפר אביו) כי האמת לאמיתה היא שהוא מושגח, שהוא מבורך, שברכתו ברכת אמת. הרי הוא זה שיזם את הברכה ("אביאה לי ציד ועשה לי מטעמים בעבור תברכך נפשי בטרם אמות"). לא סתם הוא זימן לעצמו את הנסיון הזה. אולי, בשמעו את זעקתו של עשיו, הוא חש את הכאב של ישמעאל אחיו שגורש מהאוהל לגווע במדבר, אולי הוא חש שוב את התעתוע שבעליה התמימה עם אבא להר המוריה, הנה הוא מגלה, לחרדתו, שהוא האב העוקד את בנו בכך שאינו יכול לתת לו ברכה. אבל זוהי האמת לאמיתה. האמת לאמיתה יכולה לכאוב. לפעמים היא מחרידה. אבל היא האמת לאמיתה.

ועוד אמת לאמיתה מתגלה לנו בפרשה הזו. גם אם הם תאומים, "אין שני מלכים משמשין בכתר אחד". יש בכור מבורך אחד. זה כואב, אבל זה ככה. והבכור הוא לא תמיד זה שהגיח ראשון לאוויר העולם. לעתים הוא זה שרוצה. רצייתו בבכורה מסמנת איזו הכרה שאולי עדיין נעלמת ממנו, אבל כלפי מעלה היא מסמנת את הכוח הסגולי שטמון בו. יש הרבה ברכות. גם עשיו זוכה לברכות, אבל הברכה האלהית בוחרת באחד. האדם המבורך, יעקב, יצטרך לעבור עוד דרך ארוכה, וייסורים לא מעטים, כדי לרכוש אותה ולהוציא מעצמו את הפוטנציאל שכבר נטמן בו. אבל הברכה כבר לראשו.