מדי שנה משתלבים בחיינו בימי החורף סיפורם של יוסף ואחיו, חלום פרעה ונרות חנוכה.
אני מדליק נרות ושומע שוב את חלומותיו של פרעה, ובכל פעם מחדש מתפלא על הפשטות ואולי אף על היופי שבאותם חלומות.
האם זו אינטואיציה של מנהיג, היודע שאחרי כל שבע שנים של הצלחה, במחזוריות קבועה, יתחילו השנים השדופות? (אל תרימו גבה, אתם יודעים שזה לא טרוויאלי) האם זהו חוק טבע? כי גלגל חוזר הוא בעולם? או שמא יש פה חלום יהודי שהתגלגל או שמשתקף בתודעתו של פרעה – תזהר, היום כך ..מחר אחרת..?
אני מדליק נרות וחוזר שוב אל יוסף, אותו נער שאביו אהבו ואחיו מתנכרים לו. הוא מתגלגל למצרים ויודע שהעולם לא ברור. מנקודת מבטנו לפחות, הוא נחווה כמו ציור אינטואיטיבי, אינך יודע מה הצעד הבא. בנו האהוב של יעקב, יפה התואר והמראה, מוצא את עצמו בבור "כי גנוב גונבתי מארץ העברים וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור" (בראשית מ' ט"ו). נולדים לו שני בנים אשר מספרים את כל הסיפור. האחד – מנשה.."כי נשני אלוהים..", והשני – אפרים "כי הפרני אלוהים.."
אז במה אדם יכול להיאחז? היכן נקודת המעבר שבין אור לחושך ומחושך לאור?

– על עליות ומורדות על אור וחושך.
בתהלים אנו מוצאים פסוקים רבים המתארים את האדם השרוי ברגעים של משבר, מעבר. לפעמים המשורר מרגיש נטוש, הוא זועק ולא בטוח האם קולו נשמע. "קראתיך ה' בכל יום שטחתי אליך כַפָּי.." המשורר לא מפסיק לדבר הוא אף בא בטענה..מעודנת – "הֲלַמֵּתִים תעשה פלא..היסופר בקבר חסדך..למה השם תזנח נפשי תסתיר פניך ממני"(תהלים פ"ח).
בעל ה"בית יעקב" על הפרשה מבחין בין שני טיפוסים, שתי דרכים.ובלשונו: הנהגות שבהם העולם מתנהג. יש הנהגה ברזא (בסוד) ד"בן" ויש הנהגה ברזא ד"עבד".
"הנהגה שהקב"ה מתנהג עם האדם בסוד העבד, מזה לא יצא שום דבר שיצטרך לסבול ממנה. כי העבד יעמוד תמיד במצב אחד, לא יעלה למדרגה עליונה ולא ירד ממצבו..אך הבן לפי שהולך כל פעם למדרגות עליונות, הנה זאת ידוע כי אין הקב"ה משפיע רק למי שיצמא לו.."
חוק עולם, כל אדם בתהליך התפתחותו יודע, שבכדי לעבור ממצב של "עבד" שרק נענה ומגיב למציאות למצב של "בן" העומד על רגליו, הדרך עוברת דרך מקומות של צימאון ואפילו חושך, כי כך ברייתו של עולם תחילה חושך ואחר כך אור.

– בין השורות או בזכות הצעקה.
"כי בלילה ההוא גדלה צעקת יוסף..שובה השם עד מתי, ותיכף השיג הישועה…כי כך מידותיו של הקב"ה טרם אשר ייתן הישועה, מביא בלב האדם צעקה..למען אשר ייקרא יגיע כפיו" (מי השילוח פר' מקץ).
מהי צעקה?
המדרש מספר שישנם קולות ההולכים מסוף העולם ועד סופו ואין קולם נשמע (בשעה שנשמתו של אדם יוצאת מתוך גופו ועוד..ולמי הנשמה לא יוצאת..).בכתבי חסידות אנו מוצאים הדרכות ותיאורים כיצד אדם יושב בין אנשים וכולו זעקה ואין קולו נשמע. הצעקה הינה תגובה לכאב או לעוול אבל לא רק, יש בה גם סוג של פתח לשינוי, לישועה.
"בלילה ההוא גדלה זעקת יוסף.." אנחנו קוראים שפרעה חלם חלום, אנחנו שומעים רק את השקט של הלילה, אבל בבור, בבית הסוהר נשמעה צעקה.."עד מתי?..ותיכף השיג הישועה…"
באילמות יש את המוות..בזעקה התחלה.
יש פה קריאה המוכנה לשמוע גם את הקולות שבין המילים ואולי יותר מדויק, הקולות שלא יכולים להיכנס למילים..
לא תמיד קל לצעוק..לרוב במצבים קשים הקול נגמר..הרצון הוא להתכנס ..להסגר.
לזעקה צריך אומץ, כוח ובלשון ר' נחמן מברסלב עזות " וְכָל הַקּוֹלוֹת הֵן שֶׁל צְעָקָה, הֵן שֶׁל אֲנָחָה, הֵן קוֹל שׁוֹפָר, הֵן קוֹל זִמְרָה כֻּלָּם הֵם בְּחִינַת עַזּוּת, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים ס"ח): "הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז" (ליקוטי מוהר"ן כב).
ומה עושים כשאי אפשר לצעוק?..צועקים.
"צָעַק לִבָּם אֶלה'", שֶׁהוּא צַעֲקַת הַלֵּב לְבַד, בְּלִי קוֹל, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים ק"ל): "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'" מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא. וְעֹמֶק הַלֵּב זֶה בְּחִינַת עֵצוֹת, בִּבְחִינַת (מִשְׁלֵי כ): "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְּלֵב אִישׁ". וְעַל כֵּן כְּשֶׁאֵין מוֹעִיל קוֹל צְעָקָה מֵחֲמַת נְפִילַת הָאֱמוּנָה, אֲזַי צְרִיכִין לִצְעֹק מִן הַלֵּב לְבַד; בְּלִי קוֹל, רַק מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא, וְעַל – יְדֵי – זֶה נִתְגַּלִּין הָעֵצוֹת כַּנַּ"ל, שֶׁהֵם בְּחִינַת: "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְּלֵב אִישׁ " וְכוּ' (ליקוטי מוהר"ן בתרא ה').