וַיָּרָץ עֵשָו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ: (פרק לג,ד)
ו וַיִּקַּח עֵשָו אֶת-נָשָׁיו וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנתָיו וְאֶת-כָּל- נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ
וְאֶת-מִקְנֵהוּ וְאֶת-כָּל-בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל-קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן
וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקב אָחִיו: ז כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו.(פרק לו,ו-ז)

הפרשה מתחילה בעשו המחבק ומסתיימת בעשו המוותר. הבה נזכור – עשו הוא זה שנעשה לו עוול – אמו זממה, אחיו ביצע, ואביו ענה אמן. עשו הוא החזק – הוא הבכור, מנעוריו הוא איש יודע ציד, והוא מנהיג מאות אנשים, ובעוד יעקב הוא מהגר שחזר זה עתה אחרי עשרים שנה בנכר, עשו הוא בן המקום. והנה עשו אינו נוקם אלא מחבק, ובמצב המזכיר את המתח בין לוט לאברהם [1], יודע להיות ה'אברהם' של הפרשה, לוותר וללכת כדי למנוע מריבה.
עשו מוותר ומרצה גם את הוריו. בסוף פרשת תולדות [פרק כח,ו-ט] לאחר שעשו ראה שיעקב נשלח לארם לקחת אישה ארמית, והבין שאביו אינו רוצה נשים כנעניות לבניו,הלך אף הוא ונשא אשה מבנות ישמעאל. גם אחרי שאביו השלים עם גזילת ברכותיו, עדיין ממשיך עשו לבקש את אהבת אביו.
מולו יעקב, שלא וויתר ולא שכח. כשנראה לו שלבן יעשוק אותו הוא מתחבל ואחר כך נמלט מכעסו, כשבניו שמעון ולוי המרו את פיו אין הוא סולח להם גם על ערש דווי ; הוא לעולם אינו שוכח מי האשה האהובה עליו ומי השתתפה בתרמית כנגדו. גם בני רחל מועדפים על בני לאה.
מהו אפוא סודו של עשו ? מה איפשר לו לסלוח ולוותר ? מה היה לו שלא היה ליעקב ?

וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָו:
וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקב

המדרש מסביר ששמו של הבן השעיר נקרא עשו כי הוא עשוי, מוגמר. ואילו השני נולד במרדף אחרי אחיו הראשון, ושמו יעקב, בצורת עתיד, מעיד שתמיד ימשיך לעקוב, תמיד יגדיר את עצמו מול אחיו המוגמר ויחיה בתודעה של חוסר שלמותו.
אולי כאן המפתח לשוני בהתנהגותם – מי שמקומו בטוח, מי שהוא שלם כשלעצמו, יכול לוותר, לסלוח, לפרגן. מי שחי בחוסר, בפיגור, תמיד ישאף להשלים את החסר.
בדרך פרדוקסלית, ברכותיו של יצחק לבניו משקפות את מצבם. למרות שיעקב שאף להיות כעשו הוא קיבל לבסוף ברכה המתאימה ליעקב, ואילו עשו קיבל את ברכת עשו. ליעקב נאמר וְיִתֶּן-לְךָ הָאֱלהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ ואילו לעשו – הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל: כלומר יעקב תלוי תמיד במי שייתן לו , לעולם הוא במצב של כיסופים ובקשה ואילו עשו נמצא שם בתוך המשמנים. הברכה היא עבורו עניין של מציאות הווה ולא של עתיד מיוחל.
כנראה נעים יותר לחיות על יד עשו השלם, הנינוח וקשה להיות ליד יעקב השאפתן, המשיגן, עם זאת השפע שבו גדל עשו בולם את התפתחותו ואילו יעקב הוא דמות מתפתחת כל העת.

ברצוני להידרש למשמעות סיפור זה לגבינו. ככל סיפורי בראשית אף זהו סיפור תשתית המכונן מצבי חיים עתידיים. בממד הלאומי, מצבי החיים שסיפור זה מתייחס אליהם הם מערכות היחסים בין עם ישראל לעמים אחרים. ואכן, בכל גלויותינו היינו חסרים, נחותים, חלשים לעומת ה'גויים' שסביבנו ובדרך כלל שרדנו ולעיתים שגשגנו בזכות שאפתנות, חריצות, תחכום. יחד עם זה פחדנו, חששנו ולכן גם התרפסנו ורימינו. עתה, שחזרנו לארצנו וזכינו בה לריבונות אנו לעתים מתקשים להינתק מהמנטליות היעקובית, וממשיכים להרגיש חלשים ולהיזקק לרמיה ועוקבה.
אבל ניתן, כמו בטיפול נרטיבי, לספר מחדש את הסיפור בשינויי דגשים כדי שיכונן התנהגות אחרת. ניתן לספרו מזווית הרואה את התאומים יעקב ועשו במבט כולל. ולא רק מזווית הראיה היעקובית. אם נעשה כך, לפנינו סיפור על שלם ומשתלם, על שני אחים שאחד מהם חונן מילדותו בתכונות של בשלות ובגרות ומשנהו בחריפות ובאמביציה. השניים הללו, לאחר פרק זמן של תחרות ואיבה, נפגשו , השלימו, נתנו מקום זה לזה ובנו עמים – משפחות שזכו לרוב בנים ורוב נכסים וקיום ארוך שנים. בתוך הצמד הזה אנו בני יעקב היסוד המתפתח והדינמי. הלוואי שנדע לשלב תסיסה זו עם חוט שדרה של יציבות התמדה ושלווה.

[1] השוו : על יעקב ועשו נאמר – כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵאת אתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם: על לוט ואברהם נאמר – וְלא-נָשָא אתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו:

שבת שלום!