רגילים אנו להסתכל על אברהם אבינו כמקור השראה בתור מי שמוכן להיפרד מהעבר שלו ולפלס דרך חדשה, בבחינת "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב:א). על פי אותה תפיסה, אותה מבטאים המדרש והרמב"ם (ראו בראשית רבא פרשה לט ורמב"ם, הלכות עבודת כוכבים, פרק א' הלכה ג'), אברהם מייצג יכולת מדהימה לגדול בסביבה מסוימת, אף עוינת – ולהתנתק ממנה, תוך מאמץ לפרוץ דרך חדשה, לחתור לקראת עיצוב עתיד שמביע עולם ערכי שונה בתכלית מזה שייצג בית גידולו. אברהם אבינו מרמז לנו על אותו הציווי שנאמר מפורשות לאשת לוט בבריחתה סדום ועמורה: לא להביט לאחור, אלא להישיר מבט אל העתיד.
על כן, כאשר אברהם נדרש בפרשתנו להמשיך את המסע שלו – לקבור את שרה אשתו, ובכך להשאיר בעבר עוד שריד מחייו, ולהמשיך ולעצב את העתיד הבלתי-נודע – היינו, למצוא לבנו יצחק אשה, עלינו להיות מופתעים עד היסוד מן הציווי אשר הוא נותן לעבדו אליעזר:

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ: כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק: (בראשית כד:ג-ד)

מדוע אברהם נרתע מבנות כנען? הרי זוהי הארץ אליה ה' הוביל אותו. מדוע, בחיפוש אחרי אשה לבנו, הוא מבקש לחזור לארצו ולמולדתו, כאשר דווקא משם הוא הלך-לו?

פרשנים אשר נדרשו לשאלה זו נתנו שני כיווני מחשבה. ה'חזקוני' מציע שאברהם העדיף שלא לקחת מבנות כנען, "פן יאמרו עלי [ש]על ידי ירושה ומתנה נכנס הוא לארץ." היינו, על-פי החזקוני, לא היתה לאברהם עדיפות מהותית לבנות כנען על פני בנות חרן, אלא הוא דאג ללגיטימציה של יישובם שלו ושל צאצאיו בארץ כנען. לעומת זאת, הרבמ"ן והרד"ק מציעים קו פרשני אחר, לפיו היה פסול בבנות כנען, ולכן הפניה לבנות חרן היתה בלית-ברירה.

לעניות דעתי, אף אחת מהפרשנויות הללו איננה מצליחה ליישב את הבעיה בכל עומקהּ, שהרי לא הסברנו מדוע אברהם פונה דווקא לבנות חרן, מדוע הוא פונה למוצאו שממנו התרחק על מנת לפלס לעצמו דרך חדשה.

תחילתה של תשובתי נמצאת באחת מתובנותיו של רבי ומורי, הרב פרופ' דוד הרטמן. המקום הקשה ביותר לעשות תשובה, הוא מלמד, זה במשפחה. שכן במשפחה מכירים אותי מן העבר – ולעתים קרובות מקבעים אותי על פי מי שהייתי. כך שאפילו אם יש מצד המשפחה רצון לראות את האני החדש, את מי שגדלתי להיות, את מי שעבדתי קשה להיעשות, לעתים קרובות חברי המשפחה אינם מצליחים לעשות זאת: הם ממשיכים לראות את האני הישן.

יתרה מזו, כישלון זה מצידם גורר תגובת שרשרת: אי-יכולתם לראות את האני החדש לרוב מקשה עלי להיות האני החדש. אני "חוזר לסורי", מוצא את עצמי מתנהג על-פי דפוסי ההתנהגות שלי מן העבר, שמהם (לכאורה) השתחררתי. לאמור, יש באי-יכולתם לראות את האני החדש שלי כוח שעלול למנוע ממני להמשיך ולעצב את העתיד שלי.

על רקע תובנה זו, ברצוני להציע, כי אברהם פונה לבנות חרן משום שהוא מבין כי שלמות דרכו דורשת השלמה עם, ואינטגרציה של, העבר שלו. הוא יכול להמשיך וללכת-לו בדרך, עם פנים לעתיד בלבד, מבלי להסתכל לאחוריו. אולם כשאנו עושים זאת – ואנחנו כולנו מכירים אנשים שעושים זאת, ורגעים בהם כל אחד מאתנו בורח מן עברו במקום להתמודד איתו ישירות – חסר דבר-מה. התיקון אינו שלם, ישנה אי-יציבות מסוימת שאורבת לנו, קול מכרסם שמבצבץ מעמוק בפנים ומזהיר, כי חסרה לנו השלווה שהיא נחלתו הבלעדית של מי שמצליח לאחוז בשתי קצוות החוט: מי שחולל שינוי בעצמו עם פניו לעתיד, וזאת מבלי לשלול את מי שהוא היה, את המקום שממנו התפתח.

אברהם יודע כי אין כמו לבקר בבית הגידול שלנו ממקום אחר ולהתנהג על-פי מי שגדלנו להיות. על כן כשהוא שולח את אליעזר למצוא אשה לבנו – ואין מעשה שמופנה כלפי העתיד יותר מאשר לעזור לצאצאינו לייסד משפחה משלהם – הוא מציג לנו מודל כיצד ראוי להיות מבקש דרך, להיות בתהליך מתמיד של חיפוש והתפתחות אישית, אשר מתעקש לחתור לעתיד, אבל על בסיס העבר, ולא מתוך בריחה ממנו.