'הציונות, מטרתה למצוא דרך להוריד את רגלי הסולם, מחלום יעקב, ארצה'.
כך אומרים בשמו של אהרון דוד גורדון, כלומר חלום הציונות הוא לתרגם את הרעיון, את החלום, ולמצוא דרך ליישם את התיאוריה למעשה!
חג החנוכה הפך לסמל המוכיח את אפשרות יישום החלום ולכן אומץ על ידי הציונות. הסיפור שסופר היה ניצחון המקבים כנגד היוונים. המסורת היהודית תרגמה את הניצחון הפיזי בסמל 'הדלקת הנר' וימי החנוכה הם ימי הדלקת החנוכייה, שהיא סמל למנורת המקדש!
ברם, איסור עשיית מנורת שבעה קנים הביא ליצירת מנורה בעלת שמונה קנים (ושמש).

נזכיר את סיבת החג כמתואר בספר מקבים ב' פרק י', ה' – ח', שנכתב סמוך לאירועי הזמן ובו נכתב: "וביום אשר טומא המקדש בידי נוכרים ביום ההוא היה טיהור המקדש בעשרים וחמישי בחודש ההוא הוא כסלו. ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות בזוכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. ובדעת כולם נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחוג מדי שנה בשנה את הימים האלה".

כלומר, שמונה ימים כמספר ימי חג הסוכות. ובמקבים ב' פרק ב' מכונה החג באגרת הנשלחת ליהודי מצרים, 'חג טהרת המקדש', 'חג הסוכות והאש!', ובאגרת מתוארת חנוכת המזבח על ידי אש היורדת מן השמים ואוכלת את הקורבן!

במקרא אכן ידועה המסורת בדבר אישורו של האל על ידי ירידת אש מן השמים, כך בחנוכת המשכן על ידי משה, בחנוכת המקדש בימי שלמה, ובימי אליהו במבחנו מול נביאי הבעל (בספר ויקרא ט' כד', מלכים א' יח' לח', מלכים ב' א' י', דבה"י ב', ז', א' וג', דבה"י ב' כא' כו'.) בספר מקבים נוספה מסורת שאף בימי נחמיה ירדה אש מן השמים.

סיפור פך השמן מופיע בתלמוד הבבלי ובמדרש מאות שנים לאחר המעשה – (שבת כא' ע"ב), ובו נאמר :
"מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. (בכה' בכסלו ימי חנוכה שמונה אלו שלא להספיד בהם ולא להתענות בהם) שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

מה הביא להעלמת הסיפור המתואר בספר מקבים כאישור אלוהי לחנוכה ולטהרת המקדש, שבא לידי ביטוי במסורת האש שירדה מן השמים והמרתו לסיפור פך השמן?

לדעת פרופ' יהושע עמיר, הסברים אלו של ספר מקבים סיפקו את המסורת עד להקמתו של מרכז יהודי משמעותי בבבל. בבוא היהודים למסד את מרכזם בבבל, בארץ בה המסורת הדתית היא של הדת הזרטרואיסטית, דת המקדשת את האש, מסורת זו יכולה לבלבל את החינוך!
אכן ידועים בתלמוד כמה מקורות בהם שואל היהודי 'האם מותר לכבות את הנר בשבת על מנת שלא ימצא עצמו שותף לעבודה זרה', זאת בשל החשש שייקחו בשבת את נר ביתו למקדש הפרסי. לכן, מסביר פרופ' יהושע עמיר, נאלצו החכמים להמיר את הסיפור מספר מקבים על נס האש ותרגמוהו לנס פך השמן, לכוחה של המנורה, זאת על מנת שהעם לא יתבלבל ויחשוב שהדתות הנם בעלי מסורת דומה.

מסורת התלמוד שהביאה את נימוק פך השמן חיפשה מסגרת חינוכית, סמלית המאפשרת ציון חג ביתי, קהילתי, שנים לאחר החורבן ובכך לנצל את הכמיהה למקדש ולעבודת 'המנורה'.

דומה שניתן לבסס השערה זו במסורת גאוני בבל בא נשאלת השאלה הבאה –
'למה אנו עושין שמנת ימי חנוכה מפני הנס שאירע שטמאו יונים וכו' ומה טעם יש לשמנה לילות ולא הספיקו ממנו פחות או יותר?'
מקור השאלה הוא בציטוט הסוגיה בבבלי שבת, כלומר, בעת לימוד הסוגיה בה מסופר על נס פך השמן, התעוררה שאלה מדוע שמונה ימים?
ותשובתם אינה – כך קרה בנס אלא –
"מפני שהשמנים באים מחלקו של אשר כדכתיב: "וטובל בשמן רגלו" ומקום היה לו שנקרא תקוע כדאמרינן (מנחות פה' ע"ב) 'תקוע אלפא לשמן', שממנו השמנים יוצאים ומשם עד ירושלם היה מהלך שמנה ימים בין הליכה וחזרה, והכי אמרינן במנחות ולפיכך המתין להם עד שיביאו משם שמן טהור וזהו שנעשה להם נס לשמנת ימים".

נראה להסביר ששאלת הגאונים אי שם במאות השמינית, תשיעית לספירה מניחה שהסבר הנס אינו מספק, שהרי כל אחד המכיר את נופי ירושלים יודע שהאזור כולו מוקף בעצי זית וזו עונת המסיק, ואם כן זה עניין של דקות ואולי שעות ספורות להכין שמן ומדוע יש צורך בנס בן שמונה ימים.

מנסים הגאונים לברר מה המיוחד בשמן שנעשה באותו מקום הנקרא 'תקוע אלפא' והוא המיוחד לשמן המקדש?

על מנת להסביר את איכות השמן דומה שיש לעיין במעשה המסופר בתלמוד במנחות פ"ה ע"ב ואליו מפנים הגאונים:
"תנו רבנן (דברים ל"ג): "וטובל בשמן רגלו" – זה חלקו של אשר, שמושך שמן כמעין.
אמרו: פעם א' נצרכו להן אנשי לודקיא בשמן, מינו להן פולמוסטוס (שליח) אחד,
אמרו לו: לך והבא לנו שמן במאה ריבוא. הלך לירושלים.
אמרו לו: לך לצור. הלך לצור.
אמרו לו: לך לגוש חלב. הלך לגוש חלב.
אמרו לו: לך אצל פלוני לשדה הלז, ומצאו שהיה עוזק תחת זיתיו.
אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא שאני צריך?
אמר לו: המתן לי עד שאסיים מלאכתי, המתין עד שסיים מלאכתו.
לאחר שסיים מלאכתו, הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל ובא בדרך,
אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא? כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים.
כיון שהגיע לעירו, הוציאה לו שפחתו קומקום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו, הוציאה לו ספל של זהב מליאה שמן וטבל בו ידיו ורגליו, לקיים מה שנאמר: "וטובל בשמן רגלו".
לאחר שאכלו ושתו, מדד לו שמן במאה ריבוא.
אמר לו: כלום אתה צריך ליותר?
אמר לו: הן, אלא שאין לי דמים.
אמר לו: אם אתה רוצה ליקח קח, ואני אלך עמך ואטול דמיו.
מדד לו שמן בשמונה עשר ריבוא. אמרו: לא הניח אותו האיש לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא שכרו.
כיון שהגיע לעירו, יצאו אנשי עירו לקלסו,
אמר להם: לא לי קלסוני אלא לזה שבא עמי, שמדד לי שמן במאה ריבוא והרי נושה בי בשמונה עשרה ריבוא, לקיים מה שנאמר: (משלי י"ג) "יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב ."
ייחודו של שמן זה שבעליו נוהג כעני – רש , ובעצם הון רב לו !!!

זאת לעומת אדם הנוהג כעשיר ברם אין לו כלום. אותו בעה"ב המעזק בעצמו את השדה הפך לסמל המעיד על איכות השמן.
הסבר זה מניח שמשמעות סיפור נס פך השמן אינו בתופעת הנס אלא באיכות השמן, שמן רגיל וטהור ניתן למצוא בכול מקום אך הרצון בבית המקדש הוא למצוא שמן בעל איכויות אחרות.

ממנורת המקדש ומשמעות השמן למנורת הכנסת!
מנורת הכנסת מתנת הפרלמנט הבריטי בשנת 1956, נוצרה בידי האמן בֶּנוֹ אֶלְקָן, אמן יהודי-בריטי ממוצא גרמני, במנורה כשלושים אירועים מתולדות עם ישראל.
האומן בחר להציג את ההיסטוריה מלמעלה למטה, בכך יישם את התפיסה של המשנה במסכת אבות הרואה באילן סמל לחכמה ולמעשים, כאשר המעשים הם השורש ואילו החכמה (התיאוריה) היא הענפים והפירות!

וזה לשון המשנה (אבות ג', יז') : "רבי אלעזר בן עזריה אומר…
(משנה יח') הוא היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה ?
לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו שנאמר: (ירמיה י"ז) "והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב".
אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר: (ירמיה י"ז) "והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי".

החידוש במשנה זו הוא ששורשי האילן אינם מסמלים את התורה, החכמה, כי אם את המעשים, כלומר חשוב המעשה הנובע מן הלימוד והמעשה עדיף על הלימוד והוא, המעשה, יוכיח האם הלימוד היה העיקר או חלילה לימוד עקר, תיאוריה עקרה!
המשנה מלמדת שתיאוריה שאינה מיושמת אין לה (בהכרח) קיום שהרי כל תיאוריה אחרת, רוח שאינה מצויה, תבוא ותחליף אותה, ואילו תיאוריה שיש לה יישום, שיש לה שורשים בשטח, היא זו שתוציא פירות!

אי לכך תפיסת האומן שיצר את המנורה אומרת – הציונות החלה מהעבר הרחוק, מאברהם ושורשיה הינם בהווה! לכן שורשו של הגזע המרכזי הוא סמל 'תקומת המדינה'. באם תתואר הציונות כמתפתחת מהשורש למטה כלפי מעלה הרי שהציונות תרחף באוויר כחלום!

המנורה בעיצוב זה המתאר את העבר הבא מלמעלה כלפי מטה דורש מהאדם, מהחברה למצוא דרך ליישם את התיאוריות הרווחות באוויר!

האם נוכל למצוא קשר בין הקריאה בפרשת השבוע לחג חנוכה?

בחנוכה תמיד נקרא את סיפור מכירת יוסף על ידי אחיו!
נראה שנטיית ליבנו היא להאשים את האחר, את העולם בבעיותינו, כך גם במעשה שכם – הם הרעים . אך קריאת הסיפור בדבר מכירת יוסף על ידי אחיו מחזיר אותנו הביתה, האחים אינם נוהגים כאחים ועלה בדעתם להרוג את אחיהם יוסף, אומנם אין הם הורגים ובכל זאת הרי מכרו אח!

סמיכות זו מפנה אצבע לתודעה – קיימו בדק בית, הבינו – הבעיה בבית!
שנאת חינם, ריב אחים!

נראה שכך גם סיפור ניצחון החשמונאים, בראשית דרכם היה אור גדול אך בסוף דרכם הובילו את ההתייוונות ונטו לדעת הצדוקים , לא הסתפקו החשמונאים בכהונה והחזיקו במלוכה!

אחזור ואצטט את פירושו של אלי בן גל – (חבר קיבוץ ברעם, על פי ספרו "כשאוכלים עם השטן" עם עובד, 1990).
וזה לשונו – "מסורת בית הלל היא הלכה בת התקופה של "נס פך השמן", סמל לדורות של הממתינים לאורה הגדולה העתידה לבוא.
מסורת אחרת, קדומה, המיוחסת לשמאי העקשן והדוחה פשרות, היא המסורת החסידית של מי שראה את הניצחון, ובעקבותיו את האור הפוחת והולך.
לאחר השגת הריבונות המדינית ראו החכמים את האלהת השלטון, את ההתבוללות המתגברת, את בזבוז קורבן הראשונים.

על כן מדליקים בקיבוצי… ביום הראשון של חנוכה, חנוכייה שלמה, שמונה נרות והשמש, כמנהג בית שמאי, אחר-כך אני מחסיר כל יום נר אחד, כדי להזהיר את עצמי ולזכור מה שקרה אז ועלול לקרות שוב. הניצחון הגדול של הציונות המדינתית היה אמור להביא לשלב הבא של התרוממות, התחדשות והתייחדות, ליצירת ציוויליזציה יהודית מקורית. עכשיו נקלענו למבוי סתום. קנאות לאומנית או התבוללות מחד גיסא, קיצוניות חרדית מאידך גיסא. נדמה לי שהאור אכן פוחת והולך בחיינו.

על פי הציונות לא תמשיך היהדות להתקיים ללא מדינה בתנאי המאה העשרים ואחת, אני שותף לגישה זאת, אך לדעתי קיומה של מדינה יהודית ללא תוכן יהדותי הוא מיותר וחסר סיכוי.
כל זמן שיהודים ידליקו נרות לזכר המרד ויזהירו את עצמם שהאור אינו מובטח, שהוא דועך ועלול לכבות, הוא ימשיך להאיר, זה כוחו של חופש".

הסבר זה של המחלוקת קולע במידה רבה לתפיסת התלמוד בבואו לברר מה ניתן ללמוד מניצחון המקבים על מלכות יון. הרי בבוא החכמים לאחר החורבן להעריך את הניצחון אין זה ברור שיש לפאר ולרומם את התקופה.
מכירים החכמים את המסורת במשנה ובתלמוד על השחיתות שפשתה בקרב הכוהנים, יודעים החכמים שהכוהנים מכירים במסורת האחרת, הצדוקית, מודעים הם לקירבה השלטונית ולהשפעות התרבותיות בין שכבת ההנהגה לבין השלטון הרומאי.

חוזרים החכמים ומבקרים את הנהגת בית חשמונאי שלקחו לעצמם את כתר המלכות בנוסף לכתר הכהונה ובכך חרגו מן המסורת שהמלכות שייכת לשבט יהודה ויתרה על כך המסורת מחייבת הפרדת רשויות או עבודת צוות בין כהן למלך וכאן בשלבם את שני התפקידים אין את האיזון הדרוש.

ביקורתו של רבי כנגד הכוהנים כמנחילי מסורת ידועה בעבודתו בעריכת המשנה. פרופ' דוד הר מצביע על כך שבתחילת מסכת אבות בבואו לתאר את הנחלת המסורת הוציא רבי את הכוהנים כמנחילי המסורת וכתב: משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים… והסרת הכוהנים ממסורת המסירה נובעת בשל הידיעה שהם מנחילי מסורת אחרת.

לכן כאשר שאלו עצמם מה לספר ומה להנחיל הרי שברור היה שאין די בסיפור הניצחון, בכך גם ניתן להסביר כיצד המסורת של ספרי המקבים נעלמה מארון הספרים היהודי בתקופה זו והתגלגל למסורת הנוצרית שתורגמה ליוונית וללטינית וחזרה למסורת היהודית במאה התשיעית בספר יוסיפון, לאחר שתורגמו מחדש לעברית.
המרת סיפור הניצחון בסיפור 'נס פך השמן' אינו בא על מנת להעביר את הניצחון מניצחון אנושי לניצחון אלוהי אלא בא להסיר את ייחוס הניצחון לכוהנים בני חשמונאי בשל היותם כוהנים ולתת לזה נימוק דתי פרושי.
בכיוון אחר ניתן לומר שחז"ל לא הזניחו את משמעות הניצחון ואכן הוא מוזכר בתפילת 'על הנסים' ובעת ובעונה אחת החזיקו בנס פך השמן על מנת שלא יתמקדו בניצחון פיזי ולא ייפלו בפך/בפח 'כוחי ועוצם ידי',

לכן תקנו לומר בהפטרת שבת חנוכה את דברי הנביא זכריה (פרק ד') :
(א) וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ: (ב) וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ: (ו) וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת:

המרת סיפור חנוכה בריטואל הדלקת נרות מאפשרת מיקוד ברוח שבכוח!

שבת שלום!