מעולם לא דרשתי ולא כתבתי על פרשת תולדות. אני אמא לתאומים וכנראה שזאת הסיבה.
למקרא הפרשה עולות בי שתי תגובות מידיות. הראשונה הינה ריחוק אוטומטי מהסיפור ודמויותיו: "אצלי זה לא כך" "אצלנו זה לא יקרה" לא רוצה להזדהות רגשית עם המשפחה הזאת. התגובה השנייה מלאת ביקרות חריפה כלפי יצחק ורבקה, אב ואם לתאומים, אשר טעויותיהם זועקות כמעט בכל שורה שנכתבה בסיפור המשפחתי הסבוך הזה… לכאורה אפשר ללמוד מהם מה לא לעשות. אנסה להעז ולהסתכל בהם ובי 'בלבן של העיניים' בכדי לנסות לחוש ולתהות את ההתנהגות האנושית ביותר שלנו כהורים. לא של רבקה אם האומה אשר מתבשרת על הלאומים שעתידים לצאת מקרבה אלא של אמא רבקה ואבא יצחק. אולי גם אנחנו נוהגים כמותם כהורים רק עם כיסויים, עידונים והסוואות…

על חווית גידול תאומים נכתב רבות. כמובן על האינטנסיביות והעומס שבטיפול הפיזי היום-יומי, אך משמעותית יותר היא ההתמודדות עם העוצמות הרגשיות כאשר צופים בי ארבע עיניים של שניים. איך מתאהבים בשני ילדים אשר נולדים באותה עת? איך מייצרים אינטימיות עם כל אחד מהם בנפרד? מה ואיך אומרים לאחד כאשר כמעט בכל עת אח שני עם צרכים דומים נוכח פיזית או רגשית? איך יוצרים גבולות והפרדות ברורות בין ההורים לבין הילד ובינם לבין עצמם? מהם הסיטואציות בהם אנחנו מעדיפים ומקדמים ילד אחד על פני האחר? השאלה החיצונית הראשונה שאני נשאלת היא – מי הבכור? האם אנחנו בוחרים את הבכורים שלנו?

יצחק ורבקה מביאים איתם כוחות שונים אל החוויה ההורית. אפשר ללמוד רק דרך מעשיהם כי המקרא לא מספר לנו על קשר מילולי בינם לעצמם לאורך פרשת תולדות. כל אחד עומד בפני עצמו ומתנהל אל מול עולמו הפנימי.

יצחק הוא ממשיך דרכו של אביו. "ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" (בראשית כה,יט) מהם תולדות יצחק? שהוא בנו של אברהם ואכן הפרשה מספרת על שלושה אירועים שבהם חזר יצחק על מהלכים זהים לאלו של אביו. בימי הרעב בארץ יצחק הולך אל אבימלך מלך פלשתים גררה, הוא גר שם ומזדהה כאח של רבקה מחשש לחיו, התרמית מתגלה על ידי אבימלך. כך אביו אברהם נהג כשאמר לפרעה ששרה היא אחותו. האירוע השני הוא שיצחק פותח מחדש את הבארות הסתומים שחפר אביו אברהם בנחל גרר. הוא מוצא שם מים חיים וקורא להן באותן שמות מהעבר. המקרה השלישי היא ריב רועי יצחק עם רועי גרר אשר מזכיר את ריב רועי לוט עם רועי אברהם והפיתרון אשר נמצא כאן גם הוא של הפרדה בין הבארות, כך שלכל מרעה יאחז באזור מחיה משל עצמו. בסיום ריב הבארות אלוהים נגלה איליו ואומר לו: (כו,כד) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי. אלוהים מנסה לשלוח אותו לדרכו העצמאית ואומר לו: יש לך זכות אבות אבל אל תפחד, היה עצמך, אני אתך. האם יעקב מצליח להיות הורה עצמאי או הורה אברהמי? יצחק לא עומד ביעוד אשר נותן לו אלוהים… כמו אביו הוא אוהב בן אחד יותר – את עשיו, דווקא משום שהוא דומה לו מאוד. לעשיו ראיית עולם פאסיבית ופסימית:(כה,לא-לב) "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה"? עשיו מוכן למכור את בכורתו כי מאמין שכציד ימיו ספורים. יצחק אשר בו טמונה חווית העקדה הפאסיבית מתמזג עם בנו עשיו אשר חי בתחושת מוות יום יומית. האם יצחק ידע שרבקה מרמה אותו? הוא מסכים בשקט עם התרמית של רבקה ויעקב כי חשב שהוא מכיר את נפש בנו האהוב וחושב שממילא עשיו ויתר על בכורתו. כאשר עשיו נכנס לקבל את ברכתו מתחוללת ההתפכחות, יצחק שומע לראשונה את עשיו העצמאי הנפרד ממנו:
(לא) וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ (לב) וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו (לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד.
ממה נחרד יצחק… הרי הכיר את נפש בנו. הוא לראשונה בעיניו הכהות רואה שלא הצליח להפריד עצמו מבנו והוא שומע את רצונו המתעורר להיות בכור לא תלוי. עשיו מבקש ברכה של ילד מאבא: מה איתי?
(לד) כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי: (לה) וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ:…ויֹּאמַר(עשיו) הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה:(לז) וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ … וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה (לח) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבֲרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי? בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי! וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:
יצחק טוטלי באבהותו והתוצאה כואבת. מהדהדת אמירתו במן קול עייף ומיואש: מה אעשה? זה מה שלמדתי מאבא שלי… נתתי ברכה ואין בי את היכולת להעניק אחת נוספת. וצעקתו של עשיו הילד… במה אני שונה ממנו? הילד אשר דוחה את הקרבה החונקת של אבא דווקא משום שהיה בן מועדף ומבקש לעמוד עצמאי לראשונה אל מול אביו ואל מול התאום שלו.

רבקה האם נושאת בקרבה ילדה קטנה אשר בחרה לעזוב את ביתה, את ארצה ומולדתה, עם המינקת שלה אל עתיד לא ידוע. היא מטיבה לשמוע את הקול הקורא עבורה למלא את יעודה ולנהל את חייה. חווייתה מסתכמת בהתרוצצות. של הבנים בקרבה ושלה בתוך עצמה. כפי שיצחק העדיף את עשיו רבקה אוהבת ומעדיפה את יעקב ויעקב אינו נפרד ממנה. היא מפעילה אותו, מלמדת אותו את מאבק החיים. יעקב כבר קנה את הבכורה אך זה לא מספק אותה היא מסוגלת לחוות ולהיות רק עבור תאום אחד ורוצה גם את הברכה עבורו. במקום לרקום שותפות ושלום בין בניה היא זורעת פרוד. היא לוקחת את האחריות על היחסים העתידיים של יעקב עם אחיו עשיו ואת המצפון למול אלוהים על אחריותה: "עלי קללתך בני" (כז, יג) "ותלבש את יעקב בנה הקטן". לאחר שעשיו מגלה את התרמית הוא רוצה להרוג את אחיו… כי אולי את אמא אי אפשר. רבקה קוראת לעצמה אם לשניים, אך לשניים נפרדים שאין ביניהם שום זיקה מיוחדת, היא מתארת אותם כגדול וכקטן: (כז, מב- מג) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה:

אבא יצחק ואימא רבקה כל כך אנושיים, דווקא בגלל הליקויים שבהם, קרובים ורחוקים באותה עת. ניתנה להם הברכה להיות הורים לתאומים, ברכה שיש בה בערבוביה ובהתרוצצות שמחה גדולה, מצוקה ואתגר. אולם כל מרכיבי הסיפור הזה מצויים בכל משפחה ונשארות השאלות להתמודדות: האם נצליח להיות מודעים לאימא ואבא שלנו החבויים בנו? מי הוא באמת הבכור במשפחה? מי שלוקח את האחריות בעצמו, מי שאנחנו מיעדים אותו עם ומבלי משים אל התפקיד? מתי אנחנו אוהבים ילד אחד יותר ומעדיפים אותו על פני אחיו? אל מי מילדנו אנחנו חשים קרבה מיוחדת? לילד שדומה לנו או מי שהיינו רוצים להיות . איך יוצרים אחווה בין האחים עם נפרדות בריאה וייחודיות?

הם וגם אנחנו כהורים כולנו פועלים מתוך התא המשפחתי השורשי שלנו אולם אנחנו נקראים יום-יום אל ייעודנו הפרטי העצמאי כהורים. האם אנחנו שומעים את הקריאה או נאחזים חזק בשורשים שחלקם אחוזים היטב וחלקם רופפים.

"… אבל מעל הכל אני רוצה לשיר שיר הלל לאוהבים שנשארים יחדיו
לשמחה ולצער ולשמחה.
לעשות בית, לעשות ילדים, עכשיו ובעונות אחרות".
יהודה עמיחי.

שבת שלום!