בראשית פרק מ"א,א – פרק מ"ד,יז
(א) "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַים יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר:(ב) וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ:(ג) וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר:(ד) וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה:(ה) וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת:(ו) וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן:(ז) וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם": (בראשית מ"א, א-ז)

יוסף חלם על שליטה. שרי פרעה חלמו על שירות. פרעה חולם על שפע ואובדנו. פרעה החולם המוצג כאן אינו אינדיוידואל, הוא מלך, והוא מולך על ממלכת השפע, הארץ המספקת מזון לעצמה ולעולם כולו. משום כך, השאלה הקריטית עבור מלך מצרים היא – האם יוסיף השפע להתקיים ?

ח) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַים וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה: (פרק מ"א,ח)

פרעה אינו מפענח את החלום אבל רוחו נפעמת. החרטומים מציעים ודאי פתרונות ואולם פרעה דוחה אותם. אין פלא שלא הצליחו, כי החלום מדבר גם עליהם, גם הם בתוכו. החלום הרי נוגע לתשתית הקיום, שהחרטומים, יחד עם המצרים כולם, גדלים עליה וממנה. הוא מעמיד בסימן שאלה את התקיימותה של ההוייה המצרית כולה – הוויית השפע הלא מוגבל. דווקא נוכריותו של יוסף משחקת לטובתו. הוא מובא מבחוץ, והוא מודיע מיד ש "בלעדי, אלהים יענה את שלום פרעה" (שם, פסוק טז) כלומר הוא מתווך בין האלהים לבין פרעה. החלום בא מאלהים שהוא הבורא ועל כן הוא גם המעצב את התנאים הבסיסיים של הקיום ובידו לשנותם אם יחפוץ בכך.

יוסף מצליח לפרש את החלום כך שיתייחס לסמלים הבסיסיים ביותר של השפע המצרי – האדמה הטובה והיאור. הללו יצמיחו תוצרים רעים ושדופים. השפע יאבד. עתה החלום מתבאר כמסר אודות אובדן השפע והוא מתאים לחרדותיו של פרעה. ואולם, ישנו מימד בחלום שיוסף אינו מתמודד אתו. בחלום, הרעב והשפע באים מאותו מקור – מהיאור. וזה אולי הנתון המבהיל ביותר בחלום – היאור, המקור המיטיב והמנחם, מוציא מתוכו פרות מפלצתיות, מקוללות, שמלבד רזונן הן גם מכלות את כל מה שקדם להן. נחזור לכך.בהמשך. משסיים יוסף לפתור את החלום הוא מציע דרך לסכל אותו. עצם הצעתו של יוסף זכתה לפרשנות רחבה. הפרשנים שמו ליבם לכך שכאן חרג יוסף מהפתרון וראו בכך גילוי של האסרטיביות של יוסף שהביאה אותו למעמדו הגבוה. חלקם אמרו שיוסף קיבל את ההכוונה, וגם את ההעזה, לפעול כך מכח חלומותיו-שלו. הוא זיהה בסיטואציה זו את ההזדמנות להגיע לעמדת שליטה. אני מציע להתבונן בעצם העובדה שיוסף מציע כיצד לסכל את החלום. או במלים אחרות – כיצד תחבולות אנוש תתגברנה על תכנון אלהי. האומנם זהו המסר של היצירה ? האם העובדה שהצעתו של יוסף התקבלה, סיכלה את הרעב, העלתה אותו לגדולה ואפשרה לבני משפחתו להיקלט במצרים אומרת שניצול הזדמנויות תוך הישענות על חזון אישי היא כל הסיפור כאן ?

הבה נעיין בביצוע התוכנית –

(יד) וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַים וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה:(טו) וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַים וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף:(טז) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף:(יז) וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא:(יח) וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ:(יט) לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם:(כ) וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַים לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַים אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה: (פרק מ"ו,יד-כ)

מתברר שיוסף אגר את עודפי התבואה וכשהגיעו שנות המחסור מכר אותם לאיכרים במחיר בו לא יכלו לעמוד. תוך שנתיים מכרו האיכרים את בהמותיהם,מחרשותיהם, אדמתם וחירותם תמורת התבואה שאותה הם עצמם גידלו . השפע של היאור שהם הפיקו, הוא-הוא הפך עבורם למכשיר ניצול, לקללה, האם אין זה פתרונו הנורא של החלום ? ועוד – פרשיית ניצול האיכרים המצריים פותחת ב –

(יב) וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף:(יג) וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַים וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב:

המקרא מעמיד זו מול זו שתי אוכלוסיות –משפחת יוסף הנהנית מלחם מצרי חינם, והמצרים הרעבים ללחם. וכפי שראינו – המצרים הופכים לעבדים על אדמתם, ואילו העברים ,האורחים, נהנים מחיי שפע וחופש. אנו יודעים היטב כיצד הפכה מצרים לבית עבדים עבור בני ישראל. האם זהו אך מקרה ?האם האופן בו הפך יוסף את מצרים לבית עבדים עבור בניה לא חזר והתנקם בבניו ובמשפחתו ? כך מומש חלקו השני של החלום גם עבור בני ישראל, גם עבורם ברכת מצרים הייתה כלא-הייתה. ומבחינת מסר הספור – יוסף חשב שפתרונותיו ממצים את החלום ומסכלים את התממשותו. וכפי שראינו,הוא צדק מעט וטעה הרבה. אכן – "את אשר האלהים עושה הראה את פרעה"