ספר בראשית: פרק י'ח פסוקים א'-כ'ב, כ"ב

"וַיקֹוָק אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְקֹוָק עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:"

פסוקים אלו מכילים הצהרה יוצאת-דופן. ה' מודיע שיש לו בן ברית, שותף, ואין בכוונתו להסתיר ממנו את מעשיו. ומתוך אותה מגמה נשלחו המלאכים לבית אברהם לבשר לו על הולדת בנו.

"ויֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ "

פנייתו של ה' ל'שותפיו' האנושיים אינה מסתיימת בהודעות. הקב"ה נכנס לדיאלוג עם אברהם ושרה –

"וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו:ְואַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים:וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: הֲיפָּלֵא מֵיְקֹוָק דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן: וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ:"

זהו דיאלוג תמוה. ה' אינו מסתפק בכך שיחולל נס ויתן בן לשרה, אינו מסתפק בכך שהוא מודיע לאברהם ושרה על כך. חשוב לו לשכנע את שרה שהנס אכן יקרה; חשוב לו לוודא ששרה יודעת שהוא יודע שהיא צחקה. עתה מתפתח הדיאלוג הארוך והמפורט בין ה' לבין אברהם –

"וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט:"
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם:
וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר
וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה:וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים
וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים:
וַיֹּאמֶר אַל נָא יחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי ימָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים
וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים:
וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי ימָצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים
וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים:
וַיֹּאמֶר אַל נָא יחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי ימָצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה
וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה:
וַיֵּלֶךְ יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ:

המדהים בדיאלוג זה הוא שאברהם מסביר בו לה' מה עליו לעשות על מנת שיישאר נאמן לעצמו – 'חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט' ? הנחת היסוד לכל דיאלוג היא קירבה בין השותפים לו ופה היא אכן ניכרת. למעשה המתרחש כאן אינו אלא מימוש יחסי בני ברית בהתאם לבריתות שנכרתו בין ה' לבין אברהם (ראו פרק טו ופרק יז), המתממשים הן בדיון העקרוני הכבד בעניין סדום והן בשיחה הכמעט-היתולית בין ה', שרה ואברהם.

מול פרק זה, כניגוד מוחלט עומד פרק כ"ב – פרשת העקידה. תקצר היריעה לדיון במכלול ענייני פרשה זו, אני רוצה רק לציין את המאפיין ההפוך לזה המתגלה בפרק י"ח – פרשת העקידה רווית שתיקה, אי-הבנה, הסתרת מידע. הפרק מתחיל בהודעה – לקורא ולא לאברהם שה' מנסה את אברהם. אברהם סבור שהאל רוצה במות בנו, הלא אם לא יסבור כך אין משמעות לניסיון. בניגוד ל'המכסה אני מאברהם' בפרק י"ח, ה' אכן מכסה מאברהם את כוונותיו. אחר כך בא הציווי הנורא, ובעוד שבפרק י"ח טורח ה' לשכנע את שרה שהנס אכן יתכן, הרי כאן אין ה' מטריח עצמו להסביר את מוסריותה של הוראתו, ואת האופן בו היא מתיישבת עם הבטחותיו הקודמות ביחס ליצחק. ולבסוף באה שתיקתו של אברהם. אברהם שומע ואינו מתווכח כשם שעשה בסדום. הוא יוצא לדרך וששת פעלי העשייה בפסוק רק מדגישים את העדר הדיבור –

"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יצְחָק בְּנוֹ
וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:"

אף יצחק שותק. רק שיחה אחת נערכת ביניהם –

"וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: וַיֹּאמֶר יצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים י רְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:"

שיחה זו רק מבליטה את השתיקה בשלשת הימים האינסופיים של ההליכה יחדיו. על מה חשבו השניים ? לא נדע. דומה שלא רק הגיבורים אלא גם המספר נעשה כאן קמצן מאוד במידע שהוא מספק. לפנינו חמור, נערים, עצים, מאכלת, מקום. איזה מקום ? מי הם הנערים ? אילו שיחות התנהלו ביניהם לבין אברהם ? לא נדע. לקוניות זו בולטת על רקע התיאור המפורט בפרק י"ח -'שלש סאים קמח.. בן בקר רך וטוב' וכו'.

אברהם הניח על המזבח בהר המוריה לא רק את יצחק ; הוא עקד גם את תודעתו, רצונו להבין, יכולתו לתבוע מהאל דין וחשבון. הוא לשעה הפך למאמין ללא תנאי. ברם, אברהם שמר את האמונה ללא תנאי עבור מערכת היחסים שבינו, וכן בין בנו, לבין ה'. ואילו בבואו להגן על אנשי סדום הפגין אמונה בתנאי ; שופט הארץ יעשה משפט. בכך נאמן אברהם לשני הקטבים ביניהם מתנהלים חייו. מחד הוא אזרח נכבד, מנהיג חברתי, וככזה הוא נשבע בשמו של הקב"ה ומייצג אותו. היחסים בינו לבין ה' הם פומביים, יש לדבר עליהם ומתוכם. מאידך הוא מנהל מערכת יחסים פרטית, אינטימית, עם ה'. מערכת זו מתאפיינת בשתיקה ובצייתנות. מילת מפתח שהתורה מספקת לנו למערכת יחסים זו היא : ל ך – ל ך. פעמיים מופיע צירוף מלים זה – ביציאה לכנען ובהליכה לעקידה. והוא מבשר תביעה להחלפת מערכת היחסים – האל אינו עוד מנהל את העולם באופן רציונלי 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו' אלא דורש את דרישותיו. האם יהיה לאברהם כח להיענות להן ? היענות כזו היא כנראה אהבת ה' האמיתית.