דברים אלו מוקדשים לזכרה של ענת גוב, חברה קרובה ושותפה לדרך.
ענת היתה שותפה להקמת 'קולות' לפני 15 שנים ותלמידה במחזור הראשון.

ענת,

לפני כמה שבועות, שלחת לי מייל ובו כתבת בשורת הנושא: 'סוף טוב', ובגוף המייל – ביקשת שאערוך את ההלוויה שלך. ככה. פשוט וישיר. אחרי כמה ימים כבר נפגשנו יחד עם גידי , רונה ועדנה, וסגרנו את הפרטים השונים. ככה בפשטות. בעינייך הפקוחות, בהומור דק, באשפוז בית כמו שרצית, עם הרבה קופסאות מורפיום מסביב שגידי בדיוק הביא. היו רגעים סוראליסטיים בהם חשבתי שאני בסיפור הזוי – שלנגד עיניי נכתבת ההצגה הבאה, רגעים שהתחלפו בהבנה חזקה שאני מוזמן כאן לחוויה משמעותית ביותר.

וככה מאותה פגישה עד שיחתנו האחרונה ביום שישי אחה"צ סמוך לשבת, היית מחוברת לחיים,
ל׳ראיית האחר׳, ללא מורא מהמוות. כן ענת, לא פחדת מהמוות.

על יעקב אבינו נאמר – :״ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף…״ וכמו יעקב שבבהירות רבה בירך את בניו, עת הרגישו שהסוף קרב, ככה את ביקשת להיפרד בברכה מהעולם ובעיקר מבני משפחתך.
איזה זכות מדהימה כך להיפרד מהעולם? כמו מלכה הנותנת כח לחיים ולאלה שנותרו בחיים. האווירה הייתה של קלילות, של זרימה. לא היה בך קורטוב של ׳קרבן׳ של ׳מסכנות׳. פשוט גובה רוחני, יופי פיזי ונפשי מדהים, עד, שעברת אמש לעולם אחר. ואנו כאן העומדים לצידך מרגישים מבורכים.

לפני 13 שנים בשיעור ב׳קולות׳, למדנו יחד את הסיפור הבא:
"לרבי עקיבא הייתה בת. אמרו לו החוזים בכוכבים: ביום שבו תיכנס לחדר כלולותיה יכיש אותה נחש ותמות. היה [ר"ע] מודאג מאוד בשל כך. באותו יום שבו נכנסה בתו לחדר הכלולות, נטלה הכלה את סיכת ראשה ונעצה אותה בסדק שבקיר. קרה ונכנסה בעינו של הנחש שהסתתר בתוך הקיר. בבוקר, כשנטלה אותה, נמשך ובא הנחש אחריה. אמר לה אביה: מה עשית? [בזכות מה ניצלת?] אמרה לו: בערב בא עני [ו] קרא בפתח והיו עסוקים כולם בסעודה ואף אחד לא שמע אותו. קמתי ולקחתי את מנת האוכל שנתת לי ונתתיה לו. אמר לה: מצווה עשית! יצא רבי עקיבא ודרש: "וצדקה תציל ממות" – ולא [רק] ממיתה משונה אלא אפילו ממיתה עצמה" (מסכת שבת קנו)
ושאלנו לפשר הפסוק מספר משלי "וצדקה תציל ממוות" – הרי המון נותני צדקה ועושי טוב בעולם מתים בזמנם ואף טרם זמנם? מה היה מיוחד בנתינה של בתו של רבי עקיבא?

ואז אמרת בחריפות המיוחדת שלך: שמי שיודע לתת באמת באמת – משוחרר מיראת המוות. אותה יראה המפעילה כל כך הרבה מהפעולות שלנו. והמשכת ואמרת – אפילו בנתינה יכולה להיות המון אגו. אני זוכר את השקט שהיה בקבוצה. הרגשתי שהלב שלי רועד מעומק ההזמנה. הייתה לך נתינה מיוחדת, איזה איכות של אהבה, שקשה לאחוז ולהסביר, ששחרר אותך מיראת המוות. וכך חיית את חייך עד יומך האחרון, בסוג של נתינה משחררת. היית חופשיה באמת.

וכך דברים שלמדנו יחד בימי בריאותך, קיימת למעשה בימי חולייך. והמסר הברור שלך יקירתי כה ברור – תחיו נכון. השאלה איננה רק האם לחיות אלא כיצד לחיות.
במשך השנים, הייתי איתך באין סוף מפגשים של אנשי שמאל ומתנחלים, דתיים וחילוניים. היו לך דעות ברורות. אך מעולם לא הפכת היריב ל – דמון. ראית אנשים בעומקם, ידעת להעריך איכות, ערכים, תוך כדי מחלוקת נוקבת. הצבת שפה חדשה, רף אחר למושג ה'מפגש' למהות ה'דיאלוג' .
ענת אהובה – הגמרא אומרת ש'רשעים בחייהם נקראים מתים, וצדיקים במותם נקראים חיים' (מסכת ברכות יח). המדרש מסביר: 'אלא רשע בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת ואינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה. אבל הצדיקים, מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין …' (מדרש תנחומא בפרשת זאת הברכה)

צדיק הוא מי שלא לוקח כברור מאליו את הטוב. ויודע לברך על הטובה. לעומת הרשע, שאיננו יודע לברך ולהודות על הטובה. לוקח הכל כברור מאליו. היכולת להודות, להרבות טוב, מאפשר ל'צדיק' להישאר חי גם במותו.

ענת – איזה צדיקה היית. וכך, במותך, את כל כך חיה.