(כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: (כו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: (כז) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: (כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: (כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: (ל) וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם: (לא) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי: (לב) וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ: (לג) עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה:

כשיצא יעקב לחרן הוא היה בודד ונרדף, והלך אל אופק של אי – ודאות וסכנה. אז נגלה אליו ה' והבטיח לו תמיכה וליווי בדרכו. אבל מעבר לכך, אלוהים פרש לפניו ייעוד לדורות לו ולזרעו אחריו. מבחינת מקומו של מעמד זה בחיי יעקב, אפשר להציב אותו בשורה אחת עם ברית בין הבתרים של אברהם, מעמד הסנה של משה, ההתגלות של ה' בהיכלו לישעיהו (ישעיהו ה') וחזון המרכבה של יחזקאל (יחזקאל א'). אלו הם אירועים בהם יעוד ודרך נפרשים בבהירות.

עתה, יעקב חוזר לארץ אבותיו, ושוב הוא הולך לקראת סכנה, הפעם אלוהים לא נגלה לו, וחזון לא נפרש לפניו. לעומת זאת הוא מוצא עצמו מעורב במפגש מוזר שממנו הוא יוצא עם פצע, עם ברכה ועם שם חדש. האופי המסתורי והטעון של מפגש זה, ומיקומו – בפתח עידן חדש וקשה בחייו של יעקב, עידן בו בתו נאנסה, אשתו האהובה מתה, ובנו האהוב נעלם, מכוונים את הקורא לבחון כיצד המפגש הזה מתפקד, באיזשהו אופן נפתל, כמו המפגש בבית אל; כיצד הוא מקפל בתוכו מסר למאורעות העתידים לבוא.
כדי לפתח מסר לאירוע כזה צריך לסמן את הפרטים הרי המשמעות בסיפור הזה, ולראות מה ניתן לקחת מהם. הנה כמה מהם –

א. חוסר הפשר. מיהו האיש הזה שנאבק ביעקב? מדוע הוא נאבק ביעקב? אין ביאור לכך בגוף ההתרחשות. לאמור: יש במציאות חייו של יעקב כוחות שיש להם כלפיו עוינות עיוורת ותוקפנות. כיוון שהעוינות עיוורת והתוקפנות קיימת אין טעם לבוא עימם בדברים, בזמן שהם תוקפים, צריך להיאבק. עד מתי? עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

ב. הפצע. ממאבק כזה אי אפשר לצאת ללא פגע, גם כשהלילה נגמר והשמש זרחה, יעקב צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ.

ג. הדרישה לברכה. יעקב המנצח לא משפיל את יריבו. הוא גם לא מתעלם ממנו. להיפך: הוא לא מוכן להיפרד מהאויב המנוצח עד שיקבל ממנו ברכה. יש כאן תובנה שהברכה תגיע דווקא מהמקומות העוינים והקשים.

ד. קריאת שם. הברכה ניתנת ליעקב באמצעות שם חדש. שם חדש מבטא מהות חדשה, ומהווה כלי לפיתוחה.

ה. הקניית משמעות. יעקב נאחז בדברי האיש בברכתו "שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל", ומפרש לעצמו את המאורע "רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים".

ו. מסתורין. גם אחרי שיעקב מקנה לו משמעות, נותר האירוע עוטה סוד. האיש המנוצח אינו מסגיר את שמו, כלומר את מהותו ועניינו, הוא לא אומר מדוע התקיף אותו, גם לא מבטיח שלא יתקוף אותו שוב.

הפרטים הללו מסמנים קווי מתאר לעתיד.
יעקב נתקל באירוע מוזר שרירותי ומכאיב, הוא נאבק בכל כוחו, אבל גם מתעקש להידבר עם הכוח העוין ולקחת ממנו משהו. הוא רוצה ברכה מאויבו וגם מקבל, אבל הוא מקבל גם דבר שלא ביקש – שם.
לאט לאט מפציעה בו ההבנה – כאן, בזירת המאבק, ללא הכנה וללא תכנון, נולדתי מחדש.
עם זאת המסתורין – נשאר.

מי היו התגלמויות המלאך. במה ובמי נאבק יעקב? בתשוקתו האונסת של חמור משכם, באלימותם של שמעון ולוי, בקנאת ושנאת בניו ליוסף, בתוקפנותו התמוהה של המשנה למלך מצרים, באלוהים שגלגל אותו לעת זקנתו למצרים בסתירה להבטחות שהבטיח לו ולאבותיו.
ואיך יצא ממאבקים אלו? האם דרש וקיבל ברכה ושם מיריביו? האם נולד מחדש אחרי מאבקיו? זהו הנושא של כל הפרשיות הבאות בספר בראשית.

הרהור נוסף – יעקב הוא אבינו ומעשי אבות סימן לבנים, ומעניין לחשוב על מאבקינו לאורך הדורות. למשל – אלף שנה התגוררנו באירופה, במהלכן הותקפנו שוב ושוב, עד להתקפה האחרונה, הרצחנית מכולן, סוף דבר – שרדנו, צולעים ומצולקים. האם עמי אירופה ברכו אותנו, ולו בחרוק שינים, העניקו לנו משהו ממזגם, מתרבותם? האם מאבקינו והישרדותנו העניקו לנו שם אחר, הולידו אותנו מחדש – או רק שרדנו?
כך או כך, המסתורין סביב קורותינו – עודנו קיים.

שבת שלום!