וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע… ביטוי קשה. האוזן שומעת בו קריעה של בן מאוהל אמו, קריעה שהוא לא רצה בה, שנכפתה עליו. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶש,ׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. אף אלה ביטויים קשים. אפשר היה לומר 'ויגיע', 'ויבוא', ה'פגיעה' יש בה משהו אלים. גם האבנים. אמנם יכול להיות כי לא הייתה ליעקב אפשרות אחרת, אך האוזן שומעת כעס נורא היוצא כלפי עצמו בשימת הראש על האבנים.
בלילה הזה חולם יעקב את חלום הסולם, חלום המשקף את תהפוכות נפשו העולה ויורדת. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר: אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק. הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. הפריצה היא השיקוף של 'ויצא'. היציאה הכואבת היא תנאי לפריצה השופעת. כדי לגדול צריך לצאת, כדי לפרוץ צריך לשבור את גבולות הבית הקיים. עכשיו יעקב כואב את היציאה, היא קשה כקשיותן של האבנים. יבוא יום והוא ידע כי ממנה צמחה הפריצה שלו.

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר: אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. חשבתי כי המקום קשה כאבן, והנה עתה הבנתי גם את ההתגלות המקופלת בו. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה. אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. עכשיו הבנתי! החוץ הזה, האבנים הקשות, הם הראשית של הבית. קודם חשבתי שיצאתי מהבית, שאיבדתי אותו. עכשיו אני מבין שמכאן אזכה בו מחדש. זה שער השמים! מלאכי אלוהים עלו וירדו בסולם החלום שלי. עתה אני יודע כי כדי להתייצב ולעלות ולא לרדת – עלי להתחיל כאן, בפריצה הכואבת הזאת.

אם כן – מדוע 'וַיִּירָא', למה לא 'וישמח'? כי זה מפחיד. מפחיד לצאת, מפחיד להתנתק, מפחיד לפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה. הלב מושך אחור, אל המוכר והידוע, והקטן.

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי- עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. אין כאן ביטחון וודאות. לו היו אלה ביטחון וודאות, היה יעקב אומר: 'אתה לי לאלוהים. כשאשוב אבנה כאן בית אלוהים.' אבל יעקב אומר: אם. אני מפחד. אני חושש שהיציאה הזאת הורסת ולא בונה. מלאכי אלוהים עולים ויורדים בחלומי ובתודעתי טרופת החרדות. אבל אני שומע בדבריך את הסיכוי כי טוב יצא מהיציאה הזאת, כי ההתרחקות מבית אבא ואמא תוביל אותי להתבגרות, לפריצת גבולות. שתי האפשרויות העולות ויורדות בתוכי מתורגמות לאם.

ולוואי ונעיז לגדול, ולפרוץ, ולהשתנות, ולהתנתק על מנת לשוב אחרים, ולבנות בית. ולוואי והבית יהיה לשער השמים, ומלאכי אלוהים שבנו יפסיקו להיטרף מעלה ומטה ומעלה ומטה, ויעלו בביטחון מעלה מעלה, עד לשער השמים.