במרכז פרשת 'וישב' נמצאים סיפורי יוסף. אישיותו תככב על פני פרקים רבים גם בפרשיות הבאות. דמותו יוצאת דופן. איש יפה, בודד, בעל חלומות, פותר חלומות, מוסרי, מנהיג כלכלי. דבר נוסף בולט מאוד באישיותו זה מרכזיות האל בחייו. לכל אורך סיפוריו, הוא רואה בקב"ה המוביל את חייו, ובחסדו הוא הולך בדרכים. אין הרבה דמויות במקרא הזוכות לתשומת לב כה גדולה. ובצדק.

סיפורי יוסף אינם מנותקים מההקשר הרחב של ספר בראשית, שבו המציאות מתבררת דרך 'מלחמות אחים'. החל מקין והבל, יצחק ישמעאל, עשיו ויעקב.וכעת אנו נמצאים ב'פיינל- פור' של בני יעקב.

ראובן בכור האחים נופל בעיקר בגלל משכבו עם בלהה, לפני שבוע. שמעון ולוי, הבאים בתור- נופלים בגלל מעשה הנקמה שכם. וכעת אנו מתחילים את השלבים של 'הגמר', בין יהודה, הבא בתור שבין בני לאה, ליוסף בן רחל האהובה. ההכרעה תהיה בעוד שבועיים.'וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה'. 'וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק'. ואנו כידוע יהודים ולא יוספים.

לעומת יוסף- יהודה לא מקבל תשומת לב מיוחדת. הוא יציע לאחים למכור את יוסף לישמעאלים ויצילו מגורל הבור "כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא". אך די ברור לו ליהודה שאביו יעקב עם ראיית כתונת הפסים אינו בוחר בו ליורש. "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר: כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה- וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו" (לז-לה). נדמה כי הפסוק מבהיר כי יעקב מסרב להתנחם, ומבקש לרדת אל בנו –שאולה. אין שיקום. אין תחליף.

אין פלא שהפרק הבא פותח במילים "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו, וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה " יהודה מבין שאין לו מה לעשות בבית יעקב. לא משם ייוושע. וכאן ,רחוק פיזית ונפשית מאחיו ומסורת הוריו-מתחולל סיפור מורכב ובעייתי של יהודה ותמר. פרק שלם, מוזר ומנותק, המפסיק את הדרמה של סיפורי יוסף. כמו הפסקת פרסומות ארוכה בתוך סדרה רוויית מתח.

זה סיפור קשה על יהודה. הוא לוקח אשה כנענית, נולדים לו שלשה ילדים. עוברות הרבה שנים. הוא לוקח את תמר להיות כלה לבנו בכורו- ער. ה' ממיתו. ואילו בנו השני אונן עושה הכל שלא לייבם אותה. וה' ממית גם אותו. יהודה מחליט שתמר היא 'אשה קטלנית', ואומר לה להמתין בבית אביה עד שיגדל בנו הקטן שֵלָה – אך בעצם בליבו הוא אומר "כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו". יהודה רואה בה בתמר את מוקד הבעיה, כאשר ברור כי ה' ממית את ער ואונן בגלל מעשיהם ללא קשר לאשה בחייהם. מוכר. זה קורה כל הזמן. ובכל זאת-קשה מאוד.

המשך הסיפור ידוע. תמר לוקחת את חייה בידיה. במקום להיות ולחיות בתודעת קרבן- היא לוקחת אחריות על גאולתה. היא לא מוכנה לקבל את האונאה שעשה לה חותנה. היא לובשת בגדי זנות ושוכבת עם יהודה הקם מאבלו על מות אשתו,אינו יודע זהותה, והרה לו.

ברגע המכריע ביותר- טרם הוצאתה לשריפה בטענה כי היא 'הרה לזנונים', מוציאה תמר את החותמת, הפתיל והמטה של יהודה בועלה. ואומרת "הַכֶּר נָא". יהודה יכול היה להתכחש. ברוח הימים ההם- יכל לצוות על המשך שריפתה. אך יהודה אומר "צָדְקָה מִמֶּנִּי- כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי…"

ומהריון זה נולדים פרץ וזרח אבות שבט יהודה.

בחלוף הרבה שנים , כאשר רות המואביה תינשא לבועז, יברכו אותם אנשי בית לחם במילים "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה…"! פתאום הסיפור שלנו נמצא בהקשר חיובי של ברכה!

איך הופך סיפור טראגי , מנוכר, לסיפור גאולה וברכה?

נועזות של תמר מחד- ולקיחת יהודה אחריות על טעותו מאידך.

להבנתי- דווקא בסיפור זה, הקוטע את רצף סיפורי יוסף, מחליט בורא עולם כי העם היהודי יצא משבט יהודה ולא מבניו של יוסף.

היכולת להודות בטעות היא יסוד גדול במנהיגות ובאדם. ההודאה בטעות אינה רק טאקטיקה נלמדת. היא מורה על יסוד נפשי של תנועה דינאמית. שמי שאני בבוקר –לאו דווקא דומה למי שאהיה בערב. נכונות תמידית לבדיקת העקרונות עליהם אני בוטח, אותם הנחת יסוד שאיתם אני יוצא למלחמת חיי.

וזהו יסוד מרכזי בהיותנו יהודיים. מיהו יהודי? היודע להודות בטעותו ולצמוח מתוכה.

הקשר הלשוני בין 'הודאה' בטעות לשם 'יהודה' נמצא בתרגומים שונים של המקרא ובפרט בתרגום יונתן: על הפסוק בברכת יעקב "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" אומר התרגום-

"יהודה אנת אודיתא על עובדא דתמר, בגין כן לך יהודון אחך ויתקרון יהודאין על שמך…".

(תרגום: יהודה-אתה הודית במעשה תמר- לכן לך יודו אחיך, וייקראו יהודים על שמך…)

דבר דומה אנו מוצאים במדרש הבא:

"הרי שמעון ולוי יצאו אף הם פניהם מכורכמות, והיה מתירא יהודה שלא יזכור לו מעשה תמר, התחיל קורא לו: יהודה אתה יודוך אחיך; אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה הודית במעשה תמר, יודוך אחיך להיות מלך עליהם…". (בראשית רבה פרשה צט, ח)

הרי שהיכולת להודות היא זו שמביא את מלכותו על האחים.

יכולת זו יהודאית זו, גוברת על יוסף הצדיק!

זה יסוד מרכזי באישיותו של דוד בן ישי. היכולת לומר: חטאתי לה', ולשאת באחריות לחטאו במות הילד שנולד לחטאו. ולכן דוד מלך ישראל חי וקיים. כי הוא יפתח את העולם היהודי לשפת התשובה ('שהוקם עולה של תשובה'-מסכת עבודה זרה ה.). לאותה תנועה של שינוי פנימי-שתהווה הגדרות יסוד להיותנו יהודים.

——————————————————————————————————-

ולהרחבה נוספת: התנ"ך והתרבות היהודית המאוחרת יותר לא הכריעו את הכף בצורה כה נחרצת. אנו מוצאים שני בתי מלוכה, אחד לבני יוסף והשני לבני יהודה. ואנו מוצאים מאבק מתמיד בין מלכות בני יוסף (שאול, ירבעם ומלכי ישראל) למלכות בני יהודה (דוד, שלמה, רחבעם ומלכי יהודה).

בחז"ל יתבעו מטבע לשון 'משיח בן יוסף' המבטא מנהיגות המכינה את הקרקע ואת התשתיות ל"משיח בן דוד" –אותה מנהיגות שכוחה בגאולת עולם.

מה משמעות השיח ההיסטורי הזה בין יוסף ליהודה?

הרב מרדכי יוסף ליינער מהעיירה איז'ביץ (ליד העיר לודז' שבפולין) כתב ספר רדיקאלי ושמו "מי השילוח".

וכך הוא כותב בפרשת וישב:

…'ויוסף הצדיק היה תמיד בתרעומות: מדוע כל מעשה יהודה אחי אשר עושה ה' מצליח בידו, ועמי הקב"ה מדקדק עד השערה? ובהמשך דבריו הוא אומר "כי ענין החיים שנתן הקב"ה בשבט אפרים הוא להביט תמיד בכל דבר מעשה על הדין וההלכה מבלי לזוז ממנו…ושורש החיים של יהודה, הוא להביט תמיד להשם יתברך…'

להבנתי, אומר המחבר, שיש שני ארכיטיפים של אנשים. האחד שתמיד פועל בזיקה למוסר, לספר , לחוק-להלכה. השני , הפועל בזיקה לחיים ובעמידה מול אלוהים.

הראשון יהיה צדיק, דמות מופת, הכובש יצרו. השני יהיה דמות המשתוקקת לחיות את החיים במלואם. לא הספר מנחה אותו אלא אהבת החיים. לפעמים יגיע לגבהים ולעיתים ייפול. אך תמיד ידע שהנפילה, הצער, ההתמודדות – הם ברי משמעות אישית. והתנאי הקריטי לחיות כך את החיים, בעונג, בכח ובשמחה- זו עבודה אמיתית על מידת הענווה.

נסיים בדברי ספר הזהר [ויגש ר"ו ע"ב] (על פי תרגום הסולם):

יהודה ויוסף היו צריכים להתקרב יחדיו, משום שיוסף הוא 'צדיק' ויהודה הוא 'מלך', ועל כן – "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" [מ"ד, יח]. משום שהקִרבה שלהם שנקרבו יחד, סבב הרבה טובות לעולם, סבב שלום לכל השבטים, סבב שלום ביניהם, סבב ליעקב שהרוח שלו חזר לתחיה כמו שנאמר [מ"ה, כז]: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". ועל כן קרבת זה בזה היה נצרך בכל הצדדים למעלה ולמטה.