סיפורי התשתית של בראשית, ודרמות החיים השזורות בהם, ממשיכים להירקם בפרשת חיי שרה –
מיתות, הספד, בכי וקבורות, רכישת קרקעות ראשונה בארץ ישראל, שידוכים ובחירת האשה המתאימה, אהבה ונחמה בבניית 'אהל חדש' בישראל וגם נישואים מחודשים, ירושות וצוואות לדורות הבאים –
החיים בהווייתם הבוערת והנוכחת.

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת (קהלת, א)
נאספים אל עולמם שרה ואברהם, ומופיעים הזוג החדש רבקה ויצחק – דור שני לאבות ואמהות –
ואני יחד עם הפרשנים, מתבוננים אילו חוטים נמשכים אלינו מאותם סיפורי אבות ואמהות קדומים, מהם העמודים שיוצרים הדורות המתחלפים, ועליהם הארץ לעולם עומדת? מה בחייהם ובמעשיהם נבחר לראות ולקבל כהשראה לחיינו, ומה נבחר לתקן, מה הם מספרים לנו, ומה נרצה אנחנו לספר להם חזרה והלאה לדורות הבאים..
מעטות הפעמים שמתארים לנו הפסוקים והמקורות את סיפורי הנשים לפרטיהן, ובפרשה זו הן נמצאות במרכז הבמה – אנו מלווים את שרה במותה, ומכירים לראשונה את רבקה.
שתי האמהות של הסבים שלי נקראו בשמן – האחת, חיה – שרה והשניה רבקה. שתיהן נפטרו צעירות מידי, והותירו ילדים יתומים מידי. בכמיהה למשוך משהו מחייהן, נקראו בשמן הבנות הראשונות שנולדו במשפחה. האמהות הגדולות של פעם היו לנשים של היום.
אני רוצה לראות אותן מחדש, ולשמוע את סיפורן, לחוש מהי הרוח הנושבת מבעד לכל הדורות מני אז.

שירתה של שרה – שרה שרה שיר לחיים
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה
מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים
שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה": (בראשית כ"ג,א)

זוהי פעם יחידה בתנ"ך שמפרטים את מנין שנותיה של אשה במותה. הרבה עוסקים הפרשנים בכפילויות המילים שבפסוק הפותח – שנים וחיים. הרי אפשר היה לכתוב שהיו 'שני שרה..', או 'חיי שרה..' – ומהו הנוסח הייחודי הזה המופיע כאן – "שני חיי שרה"?
בספרו "קדושת הלוי", מפרש האדמו"ר לוי יצחק מברדיצ'ב, כי באמצעות מעשיה ובתפילותיה, יצרה ויצקה שרה חיים אל תוך שנותיה – לא שנים עברה, אלא שנות חיים עברה.

"..וזהו שאמר הכתוב 'שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה' – פירוש, ששרה גרמה חיים לשנים שלה על ידי מעשים טובים ותפילתה גרמה שיהיה חיים לה, דהיינו שזכתה לבן…" (קדושת לוי לפרשת חיי שרה)
ומרחיב זאת עוד הרש"ר הירש – "כל השנים האלה, גם יחד קרויים חיי שרה, היא חיה בכולן, וכל מאה-ועשרים-ושבע שנות חייה היו חיים.."

במסע חייה, נדרשה שרה לניסיונות קשים לא פחות מאלו שהתנסה בהם אברהם – עברה את מסע ה"לך לך" יחד עימו, נמסרה למלכים אשר חשקו בה בשל יופייה, חיה חיי עקרות וקנאה בהגר צרתה, עד שחוותה את ה"צחוק עשה לי אלהים" בלידתה המאוחרת, ובמעשה העקידה – אשר על פי המדרש, כאשר שמעה אודותיו – אז פרחה נשמתה ומתה.
נדמה ששרה שעליה נאמר – "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית כ"א) זוכה להכרה בייחודיותה ובכוחות חייה בעיקר במותה – אברהם מספיד אותה, ובוכה לה, ורוכש עם מותה אחוזת קבר, אשר תהא מקום קבורתם גם של הדורות הבאים. הפרשה שבה מסופר לנו על פטירת אברהם, האב הגדול, נבחרה להיות קרויה דווקא על שמה.

ראייתה של רבקה – "וַתֵּרֶד הָעַיְנָה… וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא"
המפגש עם רבקה מתקיים "עַל-עֵין הַמָּיִם". מקום המפגש של כולם, נשים וגברים, מקור החיים. שם היא עומדת ב"מבחן" שהציב לעצמו אליעזר שליח אברהם – במה תיבחן האשה המתאימה ליצחק, מי תהיה ל"אם" הבאה של האומה?
רבקה "עומדת" במבחן אליעזר, מציעה לו לשתות וגם לגמליו, ומעבר למצופה, מציעה לו ולכל אשר עימו מזון ולינה בבית משפחתה.
איזה מן מבחן זה? מהי האיכות הסגולית של רבקה הניכרת בו?
אני רוצה להציע שסגולתה של רבקה היא ראייתה את האחר, ראייה את מה שמעבר.. – בעין, בלב ובמעשה.
היא פוגשת את מי שמולה ורואה את צרכיו, היא יוזמת ומציעה אף מעבר לבקשותיו. מעורבת ומתערבת. משפיעה על המציאות, ופועלת בה מתוך תבונת ליבה. אליעזר מבקש ממנה אך "מעט מים" אבל היא – הופכת למשקה ומזינה אותו ואת כל אשר לו – נותנת לו חיים.
בהמשך היא תזכה למה שנשים מעטות מאד זוכות – ישאלו אותה לרצונה, יאפשרו לה את הבחירה – ללכת עם אליעזר אל נישואי יצחק – "וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ: וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ:" (בראשית, כד', נז-נח)
נראה כי רבקה אינה אשה פאסיבית שאפשר "לשלוח אל" ועוד נראה זאת בהמשך בפעולותיה מול יצחק, ועם יעקב בנה. אי אפשר לפתותה בתכשיטי זהב ומגדנות, יש לשאול את פיה. היא זו שבוחרת ללכת, למסע לארץ רחוקה, לעזוב את ארצה ואת מולדתה ואת בית אביה, אל הארץ ואל האיש אשר יראו לה.

ואז במסעה זה שוב היא "רואה" מראש, ומזהה, ממרחק, את יצחק המיועד לה. משהו בתוכה יודע שזה הוא –
"וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל: וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס:" (בראשית כד, סד-סה)
רבקה נושאת את עיניה. היא מעלה לרמה גבוהה יותר ורחבה יותר את יכולת הראיה הפנימית והרחוקה של הדברים, של האדם והעולם שמולה.

'כיוון שמתה פסק.. וכיוון שבאת חזר' – משרה אל רבקה אל היום
הפסוקים מתארים את רבקה כמי שממשיכה את מקומה של שרה בתוך החיים. יצחק מביאה אל אהל אימו, ורק אז מתנחם על מותה. עוד לפני התיאור של מות שרה, מציינים לנו בסוף הפרשה הקודמת את הולדת רבקה –
יאמר המדרש, עוד לפני שאור הצדיק, ובמקרה הזה אורה של צדיקה עוזבת את העולם, כבר מגיעה אליו אורה חדשה. (בראשית רבא, נ"ח, ב')

יש איכויות הממשיכות בין דורות האימהות. כמו תורה פנימית כמוסה המוכרת וידועה אך להן, ומועברת באוהלן של נשים –

"כל ימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אוהלה.
כיוון שמתה פסק אותו ענן. וכיוון שבאת רבקה חזר אותו ענן.
כל ימים שהיתה שרה קיימת היו דלתות פתוחות לרווחה.
וכיוון שמתה שרה פסקה אותה הרווחה, וכיוון שבאת רבקה חזרה אותה הרווחה.
וכל ימים שהיתה שרה קיימת היה ברכה משולחת בעיסה.
וכיוון שמתה שרה פסקה אותה הברכה. כיוון שבאת רבקה חזרה.
כל ימים שהיתה שרה קיימת היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת.
וכיוון שמתה פסק אותו הנר. וכיוון שבאה רבקה חזר."
(בראשית רבה, חיי שרה, פרשה ס', ט"ז)

כחוט השני בין הדורות מביאות אלינו האמהות את איכויות החיים –
את הענן שהוא השראת הרוח והשכינה בחיינו, את הדלת הפתוחה אל העולם – המאפשרת תנועה מהפנימיות אל החוץ וחזרה, את הברכה השורה בידיה של האם המזינה, המשקה מים חיים, את גופנו ואת נפשנו, ואת הדלקת הנר והאור המתחדש מידי שבת – הווית הקדושה בתוך הבריאה והיצירה.
ואנו מוזמנים להמשיכן מתוך שורשי הווייתנו – המשפחתית, האנושית, התרבותית הרוחנית – אל יצירת חיינו היום.

..ומה הייתי רוצה אני לספר לאמהות שלנו, לסבתות הגדולות?
שאוהלן הולך ומתרחב לעוד סוגים של נשיות ואמהות, ודלתו נפתחת עוד ועוד אל העולם הגדול, שעוד אמהות הופכות ספקות ליצירת חיים וזוכות לעדנה לאחר בלותן, שנשים מעזות לצאת למסעות רחוקים מביתן ומולדתן להיות את הווייתן, שהן נבחרות יותר ויותר להיות משפיעות על חיי הציבור, והנה אך השבוע נבחרה לראשונה הנגידה על כספי המדינה –
וגם, שהדרך עוד ארוכה ארוכה ועוד כל כך הרבה נשים ואנשים בעולם זקוקים לאמת וחסד.

בין הבתרים

בגלל שכשאת סיפרת לי את הסיפור שלך, אני בדיוק
נזכרתי בסיפור שלי שסיפרתי לאמא שלי, שבדיוק
אז נזכרה בסיפור שלה שספרה לאמא שלה, שבדיוק
אז נזכרה בסיפור שלה שספרה לאמא שלה, שבדיוק

אז את התעקשת והוספת לספר לי, ובדיוק אז
פיזרה מעלינו מלאך אלוהים את אבקת השקט הטוב,
וידענו שתינו, שאף ואמנם שגם בתך עתידה לספר לך,
בעצם הבוקר הזה,
בשריכת נעליך האדומות,
נכרתה בינינו אות הברית –
תשמעי. שמעתי. אשמע.

רוחמה וייס / מתוך שפתי תפתח, הוצאת הקיבוץ המאוחד

שבת שלום!