ספר בראשית רווי מאבקים בין אחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו – מאבקים על הבכורה, על המעמד המועדף בעיני א-להים או בעיני ההורים, על הזכות להיות נושא ברכת אברהם.

בפרשה ויצא אנחנו מתוודעים לראשונה למאבק בין אחיות: רחל ולאה, בנותיו של לבן הארמי נאבקות על אותו האיש – יעקב, וכששתיהן זוכות בו, הן ממשיכות להיאבק על אהבתו ועל מעמדן המועדף בעיניו. הפרשה מתארת מציאות עגומה בה רחל, האישה האהובה, מנועה מפרי בטן, בעוד לאה, האם הוולדנית שה' פתח רחמה, היא אישה שנואה ודחויה.

וכך נפתחת זירת קרב אומללה בין שתי הנשים, בה בנים הם תחמושת להשגת האהבה, והאהבה היא נשק להשגת ילדים. שמותיהם של שבטי ישראל, לדיראון עולם, מנציחים את המאבק: (ראובן) כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי–כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי (שמעון) כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי, (לוי) עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, (דן) דָּנַנִּי אֱלֹהִים, (נפתלי) נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי, (זבולון) הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, (יוסף) אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי… יֹסֵף ה' לִי, בֵּן אַחֵר…
כל ילד הוא חייל נוסף במאבק, כל לידה מקנה נקודות לאחד הצדדים.

ומה יחסו של יעקב למתרחש סביבו ובעטיו? לעתים נראה לי שסיפור משפחת יעקב על ארבע נשותיה וקרב הפריון המתרחש בתוכה היא פרסומת אחת גדולה לטובת המונוגמיה…
יעקב מתרוצץ בין אוהלי נשותיו, נשכר בדודאים כדי לעבור ממיטה למיטה, ובאופן כללי לא מצטייר כראש שבט פטריארך ורב כוח, אלא יותר כבובת מריונטה הנשלטת ומנוהלת בידי כוחות חזקים ממנה. כמעט אפשר להשוות בין פעולות הייחום וההרבעה שעושה יעקב לצאן לבן, הנעטפות ונקשרות, וממליטות עקודים ונקודים כרצונו, לאופן שבו נוהגות בו בנותיו של לבן, שמרחיקות ומקרבות אותו אליהן בכוח רצונן.

ובכל זאת, פעם אחת במהלך הפרשה, מעומת יעקב עם המצב ונדרש להביע עמדה.
רחל, בקנאתה ובייאושה, מטיחה ביעקב ואומרת לו:
הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן– מֵתָה אָנֹכִי!
ומהי תגובתו – מילות נחמה? דברי הרגעה? עצה טובה?
דומני שאין דרך אחרת לכנות את דברי יעקב, לאור לימודנו בקולות, מאשר 'אונאת דברים' :
וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל, וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?
לא רק התנערות מאחריות יש פה. לא רק חוסר רגישות כלפי האישה במצוקה, אלא גם רמיזה שהמניעה האמיתית היא מא-להים, והוא, כנראה, יודע מה שהוא עושה. לרגע נזכרתי בדברי הברייתא המדגימה אונאת דברים (בבא מציעא נח ע"ב):
אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו… אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב (איוב ד) 'הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך, זכר נא מי הוא נקי אבד': הדבר האחרון שאדם סובל צריך לשמוע הן האשמות סמויות על כך שהבא עליו מגיע לו בחטאו, ואם היה נקי מחטא לא היה אובד.
מדוע, אם כן, נוהג יעקב ברחל, אהובתו, באופן כל כך מנוכר וחסר רגישות?

שלוש התייחסויות שונות מצאתי בדברי המפרשים להתנהגות זו של יעקב.
התשובה הראשונה מתמקדת בלשון התביעה של רחל: 'וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי'.
וכך אומר ר' יצחק עראמה, מחכמי ספרד בדור הגירוש מחבר הספר 'עקדת יצחק', בדרשתו לסיפור בריאת חוה בפרשת בראשית: והנה בשני השמות 'אשה' 'חוה', נתבאר שיש לאשה שתי תכליות:
האחת מה שיורה עליו שם "אשה, כי מאיש לוקחה", וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות וכאשר יורה פשט פרשת "אשת חיל" (משלי לא),
והשני עניין ההולדה והיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגידול הבנים, כאשר יורה עליה שם "חוה- אם כל חי".
והנה תהיה האשה כאשר לא תלד מנועה מהתכלית הקטן [השני דלעיל] ותישאר להרע או להיטיב כמו האיש אשר לא יוליד, ונאמר עליהם [על האיש העקר והאשה העקרה]: "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות" (ישעיהו נו,ה),
כי ודאי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. על כן חרה אף יעקב ברחל, כאשר אמרה: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", לגעור בה ולהשכילה בזה בעניין הנכבד והוא, שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף, באשר מנע ממנה פרי בטן, כמו שיהיה בו העניין גם כן אם לא יוליד.
יעקב, אם כן, כועס על רחל 'כעס חינוכי'. הוא מוטרד מכך שהיא ממזערת את תפקידה כאישה לצד אחד בלבד של אישיותה – התפקיד האימהי, ושוכחת מרחב שלם שפתוח בפניה לפעול ולהתפתח בו, אותה זירה שהיא 'עיקר תולדותיהם של צדיקים" כדבריו – להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות, ולעשות מעשים טובים.

נימוק אחר שניתן להציע, על סמך מילותיו של יעקב 'הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי', רואה את תגובתו של יעקב כתגובה טקטית;
מספרים על המגיד ממזריטש, מתלמידי הבעל שם טוב, שהגיעה לפניו אישה עקרה וביקשה שיברך אותה שתיפקד בבנים. המגיד דיבר איתה קשות וסירב לעשות זאת. האישה יצאה מחדרו בוכייה ונכלמת, ולא ידעה את נפשה. אחרי כשעה שלח אליה אחד מתלמידיו לקרוא לה ושאלה: מה עשית אחרי שיצאת מחדרי? אמרה לו האישה: יצאתי כולי כואבת ושבורה, נשאתי את עיני לשמים ואמרתי: ריבונו של עולם, אף אחד לא מוכן לעזור לי! אין ברירה אחרת, אתה חייב להושיע אותי!
כך גם ביחס לרחל, אומר הרמב"ן: 'והנה הצדקת, בראותה שלא תוכל להסתמך על תפילת יעקב, שבה להתפלל על עצמה אל שומע צעקה, וזהו 'וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים'.

ואחרי כל אלה, אל לנו לזנוח נקודת מבט שלישית, ביקורתית יותר, על תגובתו של יעקב, אותה ניתן למצוא במדרש בראשית רבה (ל,ז):
'ויחר אף יעקב'- אמר לו הקב"ה: כך עונין את המעיקות?? חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה!
המדרש מרמז, ככל הנראה, למה שעתיד לקרות בבית פרעה במצרים, עת שימש יוסף, בנה של רחל, כמשנה למלך, ושאר בני יעקב נדרשו להשתחוות ולהתרפס לפניו. גדולה זו באה לו, לדברי הדרשן, לא בזכותו בלבד, אלא כסגירת חשבון היסטורי עם הצער המיותר שגרם יעקב לרחל, בתשובתו חסרת הרגישות.

הנה כי כך, שלוש מסקנות שונות ניתן ללמוד מן הדיאלוג הקשה בפרשתנו:

אל לנו, ההורים ושאינם הורים, לשכוח שהורות והעמדת ילדים הם רק צד אחד של פועלנו בעולם, בצידו יש לחשוב גם על תולדותינו האחרות: השפעה חברתית, לימוד ומעשים.
בל ניתן לבקשת הברכה וההשראה מאדם אחר- גדול ככל שיהיה- להחליש את אמונתנו בכוחותינו שלנו לשנות ולברוא מציאות חדשה. דווקא את השבר והמצוקה האישית נוכל לתרגם למקור כוח ועשייה שאף אחד אחר לא יוכל לגייס למעננו.
ובכל זאת, אל מול האחר הסובל, ה'מעיקים והמעיקות', צריך לנקוט משנה זהירות. ייתכן שתלונותיהם ותביעותיהם בכייניות ולא ריאליות, ייתכן שהם תובעים ומאשימים שלא בצדק, אבל אל מול הסבל והכאב חייבת לבוא, קודם כל, אמפטיה והבנה.

שבת שלום!